נאות דשא ע

והיינו דקא' עיס' כמאן דפליגי בהמ' לאו כמאן דפליגי אכן הל' פליגי ולא פליגי אינו מדוקדק כ"כ ויותר יתפרש כפשוטו בלתי דברי הרב ויהי' הכוונה ממש כההוא דפרק משילין דמחלק בין חביות לבהמה דבחביות אמרינן יש ברירה משא"כ בהמה כיון דיונקים אברים מהדדי כל אברי' ערבים זה בזה וכולה גוף א' א"א לומר בה ברירה ה"נ בהא וס"ל לר"ח יש ברירה ועיסה כמאן דפליגי דמי דאעפ"י שכולה גוף א' מ"מ כפליגי דמי לענין דנימא אחר החלוקה הוברר הדבר דגם בהיותו עדיין שלם בלי חלוקה הי' ג"כ כמו עתה חלק זל"ז וחלק זל"ז משו' דגם אז הית' כחלוק שאין אברי' ערבים זה בזה משא"כ בבהמה לאו כמאן דפליגי דא"א לומר ברירה משום דינקי איברים מהדדי וכל האיברים ערבים זה בזה ואת"ל אחר החלוקה הוברר הדבר דגם קודם החלוקה הי' כך דקודם החלוקה ודאי לאו כחלוק דמי כן נ"ל לתרץ בגמרא (ועיין בסימן הקודם אות י"ד מ"ש בזה ועפ"י מ"ש כאן מובן הענין היטב דלפ"ז אמר הש"ס בהדיא בההוא דמשילין ובההוא דהכא דדוקא בהמה נקראת חד גופה שכולה גוף שלם א"א לקצתה בלי קצתה מש"ה ל"א הוברר למפרע דהי' שייך חצי זו לזה דאז היתה כולה גוף אחד משא"כ בחביות יעיסה או בהמה שחיטה לח נקראת גוף שלם ומש"ה אמרינן בי' ברירה ואף דאם נאמר דבש"ס דסנהדרין אין הפי' כך מ"מ ההוא דמשילין אומרת כך בבירור והבן) אלא דעל הרמב"ם אין עולה ישוב זה כיון דלהלכתא קיי"ל דאין ברירה אפילו היכי דלא שייך סברא דיניקה וא"כ קשיא בעיסה ולכן על כרחינו לתרץ כמו שתרצתי לעיל דמיירי כשהחלקים מבוררים יעו"ש סוף דבר דברי הרב מוהר"א ז"ל לא נ"ל לפענ"ד ועכ"פ לפי דבריו יש סתירה לדינו של התב"ש וכבר כתבתי לעיל דבנ"י משמע כדברי הרב ז"ל הרי סתירה שנית לדברי התב"ש

תו תמיהני טובא שהש"ך והתב"ש דבריהם סותרים דברי עצמו דהא כ' הש"ך סי' י"ג סקי"ב דב"פ מטריפה הבא על בהמה דעלמ' והוליד ניתר הולד בשחיטת עצמו דבין מצד אביו בין מצד אמו צריך שחיטה דב"פ מטרפה בעי שחיטה ומש"ה דקדק המחבר וכתב בן פקועה מכשירה שבא על בהמה דעלמא. יעו"ש ובאמת שכך הוא ביאור דברי המחבר להדיא דמש"ה כ' מכשירה והתב"ש גופו בהביאו דברי הרב משרשיא בסימן י"ג כ' ג"כ החי לישנא ב"פ מכשירה לשלול ב"פ מטריפה יעו"ש והרי לפ"ד הש"ך והתב"ש כאן דב"פ מטריפה שייך בי' איסור יוצא אע"ג דכולו צריך שחיטה מ"מ כולו כבר נטהר מידי נבלה וא"צ שחיטה רק לאכילה ואבר היוצא צריך שחיטה גם לענין נבלה ממילא אין לו סימנים לענין נבלה ושוב א"א שיותר באכילה ממילא לפום סברא זו ה"ה ב"פ מטריפה שבא אבהמה דעלמא והוליד דאין תקנה לאותו ולד כיון דמצד אביו א"צ שחיטה לענין נבלה ומצד אמו צריך גם לענין נבלה ממילא אין השחיטה יכול להוציאו מידי נבלה ומש"ה אעפ"י דלענין אכילה כולו בעי שחיטה מ"מ כיון דאיסור נבלה עליו א"ח שיותר באכילה וא"כ דבריהם סותרים זא"ז לא מבעיא למה שביארתי לעיל דדינה דרב משרשיא היינו מטעמא דכל כזית בשר צריך שחיטת ב' הסימנים שלימים וכאן ליכא רק ב' חצאי סימנים א"כ פשיטא דה"ה בזה דנהי דלענין אכילה היכא שפיר ב' סימנים שלימים מ"מ לענין נבלה ליכא רק ב' חצאי סימנים ונשאר באיסור נבלה אלא אפילו אם נאמר כפשט לשון רש"י והש"ך סי"ד סקי"א דמתורת שהי' גמורה אתינן עלה כאלו שחט ממש סימן א' נמי קשיא דה"ה הכא אע"ג דלא ניתר באכילה לגמרי עכ"פ כיון דהועיל לטהרו מידי נבלה הו"ל לענין נבלה כאלו שחט סימן א' והשאר הניח והו"ל טרפה או נבלה ואולי לחומר הנושא נאמר דהש"ך ס"ל בדינא דרב משרשיא דהוי שהי' גמורה וס"ל דלא אמרינן הכי אלא היכי דסימן א' שלו כשחוט לגמרי אפילו לענין אכילה אבל היכי דלא הוי כשחוט רק לענין נבלה ל"א היכי אעפ"י שהוא דוחק גדול א"א לאומרו כלל מ"מ נסבלהו על צד הדוחק אלא דאכתי לא שייך זה כי אם לדברי הש"ך דאפשר לפרש כך לדעתו אבל לשיטת התב"ש שהבאתי לעיל שכתב דא"א כלל לומר דהוי שהי' גמורה אלא דליכא שחיטה גמורה ודאי דקשיא טובא דלפ"ז שייך דינא דרב משרשיא גם בבן פקועה מטריפה וכן העיר בזה הרב פרי מגדים בשפתי דעת סימן י"ג סקי"ב ובסוף סימן י"ד ע"ש ובהיות כן מאחר שהמחבר אומר בהדיא דוקא ב"פ מכשירה וכן כל האחרונים לא נמצא בהם מי שיחלוק ע"ז א"כ נסתר להדיא דברי התב"ש והש"ך ולא אמרינן כלל סברא זו והרב בפר"מ שם כ' די"ל דאין סימנין שלו כלל כשחוטין לענין נבלה אלא דשחיטת אמו טיהרו מידי נבלה אבל סימנין שלו לאו כשחוטין הן כלל מש"ה ב"פ מטריפה שבא אבהמה דעלמא יש תקנה לאותו ולד יעי"ש. וממילא דה"ה גמי דליכא איסור יוצא בב"פ מטריפה דאין סימנין שלו כלל כשחוטין. ולי נראה עוד דאע"ג דנימא דהיכי דטיהר מידי נבלה נמי הוי סימנין כשחוטין לענין נבלה מ"מ לק"מ דנוכל לומר ע"ד דאמרינן בגמרא אם הועילה שחיטת אמו להתירו באכילה לא יועיל לטהרו מידי נבלה ה"נ כל היכי דאע"ג דמדינא אין ראוי שתועיל השחיטה לענין נבלה ולענין אכילה ראוי שתועיל אמרינן דמיד שמועיל השחיטה לענין אכילה כ"ש שנטהר ג"כ מידי נבלה ומש"ה שפיר יש תקנה לולד ב"פ מטריפה שבא אבהמה דעלמא וה"ה לענין יוצא בב"פ מטריפה דסוף סוף כיון דמדינא יוכל השחיטה להועיל לענין אכילה מועיל ג"כ לטהרו מידי נבלה ומכ"ש די"ל בנ"ד לענין יוצא בב"פ מטריפה דאפשר דגם אבר היוצא טהר מידי נבלה כמו בב"פ מכשירה דאין לנו ראי' גמורה להך מלתא ומאומדנא כתב התב"ש כך

הרי נתבאר שיש שלשה סתירות על שיטת הב"ח והש"ך והתב"ש בדין יצא חצי' ברוב אבר ואמו טרפה ומוכח כדעת הפר"ח דגם חצי החיצון ניתר בשחיטת עצמו ויש כמה טעמים לזה וכן התב"ש גופי' הביא שכן כ' בספר הרא"ה להדיא ע"ש וכן נראה עיקר להלכה כדעת הפר"ח איברא דכ"ז אני אומר להלכה אבל למעשה ודאי אין תלמיד כמוני מכריע נגד הב"ח והש"ך והתב"ש אלא דנראה דהבא להחמיר כדעתם יחמיר לחסור הכל מחמת ב' סתירות הראשונות שכתבתי דהיכי דחצי' אסור כולו אסור ובפרט שיש לי תנא רבא דמסייע לדברי הוא הגאון מוהר"א ז"ל הנ"ל ואעפ"י שדחיתי דבריו מכל מקום הסתירה ראשונה לדעתי ברור

אמנם היינו דוקא ביצא חציו או עכ"פ באבר דמטרפא בי' שהנשמה תלוי' ביה אבל לענין שאלתינו שהוציא את ידו לבד נ"ל פשוט דמותר חדא כיון שהוכחתי דהעיקר כהפר"ח דגם היוצא ניתר בשחיטת עצמו שנית דאעפ"י שאני מחמיר למעלה וכתבתי לאסור הכל זה לח שייך באבר שאין הנשמה תלוי' בו דלענין הסתירה הראשונה שכתבתי פשיטא דהיכא דאין הנשמה תלוי' בו דמי לעיסה דאמרינן כמאן דפליגי דמי כיון שיכול לחתכי ה"נ בזה ולא תימא דבבעל חי דיש טרחא לחלוק ואינו עומד לחלוק מחיים ל"ח כמאן דפליגי דמי ז"א דהרי כבר הבאתי בשם הפר"ח דבהמ' שחצי מעיר נדחת מותר חצי השני בהנא' דלענין הנאה הוי שפיר כמאן דפליגי דדוקא לענין אכילה אמרינן הכי כיון דא"א לכזית בשר כו' וכאשר כבר נתבאר ממילא אבר דלא מטרפא בי' דיכול לחותכה דמי ממש לעיסה וכן מחמת הסתירה שני' שכתבתי נמי אין לאסור חדא דבאמת דחיתי שם דברי הגאון מוהר"א. ותו דאף לפי דבריו לא שייך טעם יניקת אברים אלא בדבר שהנשמה תלוי' בו דאל"כ קשיא באומר רגלה של זו עולה אמרינן דאין כולה עולה אם לא בדבר שהנשמה תלוי' בו דרבי' קרא ואם איתא קשיא הרי אפילו באבר שאין הנשמה ת"ב נמי יהא כולה עולה מטעם יניקת האברים. אע"כ דיניקת אברים לא שייכים בדבר שאין הנשמה, ת"ב דכמאן דליתא דמי ואין שאר אברי הבהמה ערבין בעד אבר זה וכן מבואר להדיא בפ"י לקדושין דף זיי"ן שמתחלה רצה לפרש דהא דרגלי של זו עולה בדבר שהנשמה תלוי' בו כולה עולה הוא מטעם יניקת אברים יעו"ש באורך הרי בהדיא דבמה שאין הנת"ב לא שייך טעמא דיניקת אברים ממילא בנ"ד דשאלתינו האבר אסור והשאר ניתר בשחיטת עצמו

ואכתי פש גבן לברורי דלכאורה בלא"ה האי טעמא כל העובר אסור בלאו ה"ט דהוצאת האבר ממ"ש רמ"א בסימן י"ג סעיף ג' דעכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טרפה ולא מהני לי' שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט' ע"כ. איברא דהפרישה והש"ך פירשו דבודאי אי שהה שמונה ימים דיצא מספק נפל שרי ולא קאמר רמ"א אלא דאין לסמוך אמה דידעינן שכלו לו חדשיו דבשאר בהמות הנולדים אי ידעינן שכלו לו חדשיו לא צריכין שיהוי בשביל ספק נפל אבל הכא לא מטעם שיש לחלק ביניהם כמ"ש התב"ש בסימן ט"ו או כמ"ש המג"א בסי' תצ"ח דבהך דסי' ט"ו נמי דינא הכי ורמ"א סמך שם אמ"ש בכאן ע"ש במג"א אבל בודאי אם שהה שמונה ימים שרי והפרישה הוסיף עוד לומר אפילו אי ידעינן בודאי דנולד לשמונה כל ששהה שמונה ימים שרי דאמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהו עד ח' ע"ש

אלא שראיתי להתב"ש שם בסימן י"ג חלק עליהם והמציא דין חדש דאפילו ספק בן ח' או בן ט' נמי אסור בבן פקועה אפילו שהה ח' ימים דאמרי' דנפל הוא ואפ"ה יכול להיות חי כמה וכמה ועפ"ז מפרש דברי רמ"א כפשטן דאין להתיר ב"פ הנמצא במעי טרפה אפילו שהה ח' ימים ולפי דבריו אסור בנ"ד ולהיות כי אין דבריו נ"ל וגם נ"ל דבנ"ד גם התב"ש יודה דשרי מוכרחני להעתיק דבריו בקצרה. ולכתוב מה שנ"ל בזה

והנה זה לשונו בסימן י"ג סקט"ו כ' הש"ך ופר"ח דאם ימתין עד יום ח' שרי וכ"כ הפרישה והוסיף לומר דאפילו ודאי בן ח' שרי דנתברר דבן זיי"ן הוא ואשתהי. ותמיהני איך פשיטא לי' מה דאיבעיא לש"ס בנדה דף ק"ד אי בהמה גסה יולדת לשבעה ולא אפשטא וא"ל דלא מבעיא אלא אי יולדת מיד לסוף שבעה אבל הא לא מבעיא לי' דנגמרה צורתו בזיי"ן ונשתהה עד ח' וכה"ג לאו נפל הוא ז"א דאדרבא באדם דלכ"ע יולדת לזיי"ן פליגי ביבמות דף פ' אי אשתהי וח"כ בבהמה מ"ש דאישתהי פשיטא לי' ולידה דמספקא לי' ותו מוכח דלא אמרינן בבהמה אשתהי מהא דאמר ר' מאיר בפ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי מותר בשחיטת אמו הא ר' מאיר חייש למיעוטא וניחוש דלמא בר זיי"ן הוא ואשתהי מיהו י"ל דיולדת לזיי"ן ה"ל מיעוטא והנך דאשתהי נמי מיעוטא והו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ כדאמר ביבמות דף קי"ט אבל מהך דנדה קשה וא"ל דאה"נ ותפשוט ולא איבעיא להו אלא משום דלא ראו נולד לזיי"ן או לח' דחי עד יום ח' אבל אי חזי' נפשטה בעייתינו ז"א. דא"א לפשוט מחיותה וכמ"ש לקמן ומחוורתא דאשתמיטתי' להפרישה הך דנדה גם