נאות דשא נט

וניהמנוהו אזנות דלהבא ובהאי גוונא פריך שפיר דהא הא דצריכינן בלהבא לטעמא דמגו היינו משום דבלא מגו לא מהימן מתרי טעמי חדא דע"א הוא ותו דקרוב הוא ואיך יוכל לפוטרו בעדותו מזנות מש"ה צריך מגו ולמפרע דליכא מגו לא מהימן מהני תרתי טעמי וא"כ היכא דמצטרף עם אחר הא דלא מהימן למפרע הוא רק מטעם קרוב וא"כ נימא שפיר פ"ד כך הי' נ"ל לכאורה ליישב ובהא הוי מיושב עוד מה דלכאורה קשה למה פריך מאידך מימרא דרבא בסנהדרין ולא ממימרא קמייתא דפלוני רבעני לרצוני דקאמר נמי פ"ד ולהנ"ל מיושב דלא קשיא רק מהך מלתא דמיירי בקרוב דא"כ הי' אפשר לחלק דאדם לגבי עצמו הוא דהוי גזירת הכתוב דאין מועיל עדותו ולא לענין קרוב

אך דלפ"ז קשיא למה שפירשו מקצת אחרונים בדעת הראב"ד עיין בש"ך חו"מ ה' עדות דבעל לגבי אשתו ל"צ תחלתו וסופו בכשרות ומהימן אחר גירושין להעיד לה מה שראה קודם גירושין משום דאשתו כגופו ולא מקרי כלל עד פסול והוי כמו נוגע ע"ש והשתא תיקשי למה נטר להקשות קושייתו אמ"ד לא פ"ד ולא מהימן אפילו אזנות דלהבא וע"ז פריך ונימא פ"ד וליהמין אזנות דלהבא אלמפרע גופי' הו"ל להקשות למה קאמר דלא מהימן משום דליכא מגו האמר רבא פלוני בא על אשתי פ"ד ה"נ פ"ד ומהימן להבא וכיון דמהימן מעתה שנתגרשה תו מהימן אלמפרע אע"ג דליכא מגו מהימן שפיר לפוטרה מזנות דלמפרע דהא לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון דיש עמו עוד א' הו"ל שני עדים ומהימני גם בלמפרע. ותו דנראה דתירוץ הש"ס לא הוי א"ש אהא מלתא דמה משני דבחד גופא ל"פ כיון שהם דברים סותרים ז"א דבשלמא כשאין כאן רק הבעל שאומר שגירשה א"כ אפילו כי ניהמני' אלהבא משום המגו אפ"ה לא מהימן אלמפרע דליכא מגו מש"ה לא פ"ד ולא מהימן כלל משא"כ כשמצטרף עוד עם א' א"כ כי נימא פ"ד ומהימן אלהבא מחמת מגו תו מהימן אלמפרע אע"ג דליכא מגו א"כ כי נימא פלגינן ליכא כאן שום סתירה דאדרבא מהימן בהכל ודו"ק היטב בכ"ז כי הם דברים ברורים וישרים לאמתה של תורה בע"ה. אע"כ דהש"ס לא מיירי כלל מהאי ענינא רק מאמירת בעל לבד וכן יש להוכיח מדהתו"ס ד"ה למפרע יעו"ש כי אין להאריך יותר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך מההוא דרבא להכא דלא קרב זה אל זה דהכא כיון דאלמפרע אנו אומרים שמשקר ולא גירשה כלל איך תתגרש להבא משא"כ בההוא דרבא דל"א כלל שמשקר רק גזרת הכתוב הוא דקרוב אינו עד וכמו שביארתי לעיל

אמנם למה שביארנו ניחא דבסתירת הדברים לא איכפת לן כלל וא"כ מה דאתינן עלה בההוא דגירשתי לומר דלא פ"ד היינו משום טעמא אחרינא וכל דיבור של עדות א"א אלא או שיתקיים כולו או שלא יתקיים כלל מש"ה פריך שפיר דהא בההוא דרבא פלגינן העדות ונהי דהתם ליכא סתירה בפלגינן זה וכאן אי פלגינן הוי סתירה הא בסתירה לא איכפת לן כלל ומשני דהכא חד גופא ל"פ ואפילו בלא סתירה ובתרי גופי פלגינן דיבורי' אפ"ה בדברים סותרים ולא תלי כלל רק בגופים מחולקים להאי מ"ד דלא פלגינן. (איברא שכל הפוסקים הסכימו דהלכה כמ"ד דאפילו בחד גופא פלגינן כמו שביררנו בראי' א'. זולתי שהתוס' חינם סוברים כך כאשר נתבאר שם ואולם נ"ל מדהתו"ס יבמות דף מ"ה וכתובות דף י"ח שהקשו אותה הקושיא שהקשו בסנהדרין דבאנוסים מחמת ממון נימא פ"ד ולא תירצו דהוי חד גופא משמע מזה דתירוץ זה דחוק להם משום דהלכה דפ"ד אפילו בחד גופא ובההוא דגיטין משמע מתו' דהלכה דל"פ והדבר מסופק בדעת התו')

העולה לנו מכל הנ"ל דאפילו מ"ד דל"פ בחד גופא אין הטעם משום סתירת הדברים דבהא לא איכפת לן והשתא אומר אני דמה שביארתי בראי' א' דלמ"ד בחד גופא ל"פ אזי במעשה דק"ק ווילנא ובנ"ד יש לאסור עכשיו נסתר כל זה דהא מה דאתינן עלה הוא מטעמא דאיך נתפוס החבל בשני ראשין והרי נתבאר לן דלא איכפת כלל בסתירת הדברים ואם באנו לומר דדינים אלו דומים לדינים של עדות הנ"ל שאמרנו דבחד גופא ל"פ מש"ה נאסר הכל לא משום סתירת הדברים אלא משום דחד גופא הוא ז"א דא"כ תמה על עצמך אם היינו מסופקים בחצי בהמה באיסור אחר כגון מליחה או בליעה וכדומה ודאי אסרנוהו אע"ג דחצי השני מותר אע"ג דחד גופא הוא וחציו השני מותר הרי דע"כ דאין זה ענין כלל למה דאמר הש"ס דבחד גופא לא פלגי' דההוא לענין דבור של עדות הוא דכך הוא דינו דעל גוף אחד או שיתקיים כל העדות או לא יתקיים כלל משא"כ בשאר דברים וכ"ת דלענין שאר איסורים הו"ל תרי גופי כיון דאין חצי זו תלוי בזו משא"כ לענין איסור זה דנימא חצי זו מבהמה הטרפה הוא א"כ תלי חצי זו בזו ותו הו"ל חד גופא ז"א דא"כ מטעם סתירת הדברים אתינן עלה והרי בהא לא איכפת לן וכיון דבשאר איסורין הו"ל תרי גופי כיון שכבר נחתך ממילא גם לענין איסור זה הו"ל תרי גופי. וא"כ לא מבעיא במעשה דווילנא דמחלקינן שפיר אלא דגם בנ"ד מחלקינן אפי למ"ד דבחד גופא לא פלגינן גם כן מטעם הנ"ל. וכ"ת דזה שנאסר מחמת עדות האשה הוי ליה כדבור של עדות ואם כן נהי דבסתירת הדברים לא איכפת לן מכל מקום חד גופא הוא ובדבור עדות לא פ"ד בחד גופא ז"א דאם כן תמה על עצמך אלו העידה אשה זו על כרס זו ודקין ועל כל שאר הבהמה שלא נמלחו כדינם ונאסרו ובה"ג ודאי אין פוצה פה דבדידה מהימנינן ובשאר לא מהימנא אע"ג דחד גופא וזד"פ הרי דבחד גופא נמי פלגינן וכ"ת דזה הוי תרי גופי א"כ גם בענין המחט הוי תרי גופי' דהא בסתירת הדברים לא איכפת לן (גם יש לחלק דדבור זה לאו דיבור של עדות הוא כלל דהא דנאמן אדם לאסור דבר של עצמו לאו בתורת עדות הוא אלא דכי היכי דאוסר על עצמו מטעמא דשויא לנפשי' חד"א אף דידעינן דהיתר הוא ה"נ אוסרו על כ"ע דהא יכול לאסור בקונס דבר שלו אכ"ע וא"כ שוי' לזה חד"א אכ"ע וא"כ לאו היינו דיבור של עדו' ודין זה דבחד גופא ל"פ אינו אלא בדבור של עדות ואע"ג דרב אדא בר מתנא פריך כמאן כר"ש אע"ג דדבור של האדון אינו דבור של עדות אלא משחרר עבדו, ואפ"ה קאמר דתלי בדין פ"ד י"ל ואין להאריך) ובההוא דווילנא אם ירצה המתעקש לומר דלעולם משום דחד גופא ל"פ ואין קושיא מהיכא דיש ספק במליחה וכה"ג משום דשם שאין הספק רק בחצי זו לא הו"ל חד גופא משא"כ בזה אף אתה אמור לו מאחר שהוכחנו אפילו בנ"ד שהוא דבור פלגינן כ"ש התם דהא הוכחנו דעיקר דין דבחד גופא ל"פ הוא רק בדבור של עדות וכיון דבאיסור אפילו בדבור ל"א כך כ"ש בזה ותו דהגע עצמך אלו היה לנו ספק על גוף א' בכולו ויש במקצת טעם להיתר ובמקצתו לאיסור דרך משל חתיכה שמקצתה תוך הרוטב לדעת רש"י בי"ד סימן צ"ג ונפלו עלי' טפות ספק איסור אזי מקצת של חוץ ניתר בקליפה ומקצת הפנימי נאסר מספק וכה"ג טובי אזי ודאי דזה אסור וזה מותר כיון שאין כאן סתירה אע"ג דהוא חד גופא וא"כ ה"ה בזה אע"ג דא"א שיהי' חצי' אסור וחצי' מותר כיון דבסתירת הדברים לא איכפת לן וכ"ז הוא פשוט וברור מאוד

ועתה אוסיף עוד להביא ראי' לזה דבכל התורה כולה כך היא המדה דלא משגיחינן כלל בסתירת שני דברים אלא כ"א וא' לפי הטעם השייך בו עפ"י התורה ואין אנו חוששין בסתירתן ואקדים תחלה דדין פלגינן דבורא דארז"ל לענין עדות יש בו שלשה חילוקים הראשון הוא כה"ג דהרשב"א באומר אשתך זנתה עמי דבהא אפשר למפלג דבורי' העדות עצמן השני באומר אני זניתי עם אשתך דבה"ג א"א למיפלג הדבור עצמן ועכ"פ המשמעות אפשר למפלג כי המשמעות הוא שהוא זינה ושגם האשה זינתה ואנו מאמינן על האשה ולא על עצמו דהא עכ"פ יכול להיות שהאשה זינתה עם אחר. השלישי היכי דא"א כלל למיפלג אפי' המשמעות דרך משל באומר גירשתי את אשתי למפרע והיום יש עדים שלא גירשה אם נימא דפלגינן דבורי' ומהימן להבא ולא למפרע הני תרתי סתרי וא"א להיות ביחד דהרי אם היא היום פנוי' גם אתמול היתה פנוי דהא היום לא גירשה וכה"ג טובא כאשר יבואר אי"ה וממילא כאשר נתבונן בדברי חז"ל לראות דגם בכה"ג פ"ד והיינו שגוף עדותו אנו מאמינן כולו על מה שראוי להאמינו ואין אנו מאמינן לו כלל על מה שאינו ראוי להאמינו וכאשר כבר כתבנו לעיל שכ"כ רוב הפוסקים והמפרשים בביאור פ"ד שאין הכוונה שנחלק הדבור או משמעות הדבור שנאמין קצת מן העדות וקצתו לא נאמין אלא אפילו אותו הדבר עצמו שאנו מאמינן לו בהך מלתא אין אנו מאמינן לו במלתא אחריתי וכבר כתבתי שכ"כ הרשב"ם בב"ב וכן פירש"י בסנהדרין דף ט' בד"ה רבא אמר כו' ע"ש שכ' ומהימנינן לי' לגבי חברי' ולא לגבי דידי' כו' וכ"כ שם עוד יותר בפי' בד"ה אבל לא להורגה ובד"ה מי אמרי' ע"ש וכ"כ הנ"י פ"ק דסנהדרין ד"ה אמר רבא והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף נדרים ואביא דבריו אי"ה לקמן וכ"כ בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב ע"ש ועתה כשנכריח זה מהש"ס ופוסקים בכמה דוכתי דאפילו היכי שא"ת לחלוק כלל אפילו המשמעות אפ"ה אמרינן פ"ד אזי יתבאר לנו תכלית מה שאנו מבקשים דבכל דיני התורה לא משגיחי' בסתירת הדברים אלא כ"א לפי הטעם השייך אצלו כך הוא דינו דמש"ה אמרינן פ"ד אפילו בכה"ג דלגבי מה שיש טעם עפ"י התורה להאמינו מאמינן ולגבי אידך יש טעם עפ"י התורה שלא להאמינו אינן מאמינן ועתה נבקש ענין פ"ד בכה"ג במקומות מושבותיהם לפענ"ד

ג' גרסינן בפ"ק דמכות דף ז' אילעי וטובי' קריבי' דערבא הוי סבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו א"ל רב הונא ברי' דר' יהושע לרבא אי לית לי' ללוה לאו ובתר ערבא אזיל ע"כ. ואעתיק בקצרה דברי הרא"ש ז"ל שם וז"ל בשינוי לשון פירש"י ז"ל דעדי הלואה הוין שהם מעידין על הלואה ועל הערבות ודמיא להא דירושלמי (שהביא שם הרא"ש בסימן הקודם כ' נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה וכשרים לזה דר' יוחנן אמר פסול ור"ל אמר כשר וסייעא ר' אלעזר ממתני' דקתני נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומוכח כר' יוחנן ומשום הכי פסול גם כאן כיון דהעדים קרובים לערב אינם נאמנים גם על הלוה והראב"ד מפרש דהי' שטר הלואה וערבות מעדים אחרים רק שהלוה טען פרעתי ואלו העידו שלא פרע ונתחייב הערב בעדותן וא"כ וליהמני' לגבי לוה ולא לגבי ערב דנימא פ"ד כי ההוא דפלוני רבעני וההוא דלדידי אוזיף ברבית בפ' זה בורר דפ"ד וההוא דיבמות דף כ"ה בהרגתיו תנשא אשתו אף שמעיד שהוא הרגו ונעשה רשע אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע ופ"ד ויש מתרצים דשאני התם דמהימנינן בעיקר העדות שאומר על חברו ומה שאומר בעדותו על עצמו לא מהימן אבל כאן א"א לחייב הלוה ולא הערב