נאות דשא לח

זיבורית מש"ה לא מצי אמר לכי תהדר הרי דגם מה שאינו מדינא לא קודם חזרת השטר ולא אח"כ רק דבר חדש לענין בינונית שיוותר נגדו דאם יחזור יקח זיבורית ועכשיו מוותר נגדי שיגבה בינונית תו לא מבי למימר לכי תהדר ה"נ הכא כל שמוותר להם דבר מועט גובה השאר וכן מוכח בתמים דעים סימן רל"ח בפ' המדיר בעובדא דקריבתי' דר"נ ע"ש וכל זה הוא לפי דעתם שם אכן הרא"ש בב"ק והתוס' עצמם בכתובות בההוא דמי שאבדה דרך שדהו וגם ביבמות חזרו בהם וכן תפסו הפוסקים עיקר דמצי למימר אי שתקת אפילו היכי שאין מרויח כלום וסתרו הראיות שיש לרש"י על סברתו ואם כי לפי מה שמחלקים התוס' דכתובות דין זה לההוא דאבדה דרך שדהי דאמרינן לכי תהדר משים שמפסיד לגמרי אבל הכא שאינו מפסיד שנוטל זיבורית יש מקום לומר דהכא בנ"ד אעפ"י שאין שאר הבע"ח מפסידים לגמרי דהא עכ"פ נוטלין חלק מ"מ השאר מפסידים לגמר מה שהיו נוטלים הם הי' זה נוטל חלק א' מ"מ הש"ך שם חילק בדרך אחרת וכ' דבההוא דמי שאבדה אין יכול לומר אי שתקת משום דדרך של זה אצלו הוא ומיד הוא חייב ליתן לו קודם שיחזיר השטר לכן לא מני למימר אי שתקת ע"ש א"כ הכא ודאי דמצי למימר אי שתקת וגם שלפי חילוק התוס' מ"מ כל דיש לחלק בכמה גווני באופן דהכא בכל גווני דיינינן כאלו עשהו ישוב כשהגיע לידי הצ"צ ראיתי שדיבר בזה לכן לא הארכתי ודוק היטב כי קצרתי בכ"ז לפי שהגאון בצ"צ דיבר מענין ראי זו יעו"ש:

ועוד נ"ל להביא ראי' עיין בסימן מ"ט ובסי' ל"ט מ"ש הש"ך שם דעיקר כרוב הפוסקים דכיון דעבחז"ל א"צ להכיר את המלוה השיג על הסמ"ע שנתן טעם להכרת המלוה משום דדלמא משנה שמי כדי לאפקיע חוב זה מיד מי שחייב לו או דלה ניחא לאידך שיצא קול שיש לו ממון והש"ך השיג דכ"ז חששות רחוקות וכתב ג"כ האו"ת שם דחששא דהפקעת חוב אינו במציאות ע"ש וכן מהמבואר בסימן ס"ו ובכמה דוכתי דמלוה נותן רשות לא' לכתוב השטרות על שמו וגוף השעבוד באמת הוא להמלוה רק שמחמת איזה טעם שיש לו מעלה השטרות בשם אחר והעדים והב"ד יודעים מזה ואפ"ה רשאין לעשות כך מכ"ז יש ראי' לדין שלנו דאם איתא איך רשאין לעלות השטר על שם אחר הא נפיק ריעותא כיון דבאמת השעבוד הוא של ראובן המלוה דלמא ילוה לו ראובן אח"כ עוד הלואה ויכתוב השטר ע"ש עצמו ויגבה אח"כ שני חלקים שלא כדין כי ישלח את חברו אשר השטר על שמו לב"ד והב"ד יסברו שאלו ב' השטרות הם של ב' אנשים ובאמת המה של אדם אחד וכ"ת דלא אסרו הא מלתא מחמת דלא נועיל בתקנה דיוכל לעשות רמאות ולומר לפני העדים דבאמת החוב הוא של פלוני ויכתבו על שמו ז"א דכי בשביל שיוכל לעשות רמאות של שקר בפני העדים באופן שיבא אח"כ ריעותא לשאר בע"ח לזאת נעשה כן גם אנו אעפ"י שיודעים שהוא שקר זה לא ניתן להאמר והוא כ"ש ממה שהשיג האו"ת על דין הממר"ם שהבאתי דאיך נאמר שבשביל שיוכל לעשות הערמה של שקר ליתנו לאחר יזכה בו גם עתה רק שתירצנו לעיל דבממר"ם הטעם לפי שא"צ כומ"ס ואז יעשה עפ"י הדין כשימכרנו לאחר לגבות ב"ח משה"כ שטר זה דאעפ"י שנכתב על שמו של זה אפ"ה אם ימכרנו לו צריך כומ"ס וכמבואר בסימן ס"ו א"כ ליתא להך סברא ממילא לפ"ד הב"ח אין לו לגבות רק חלק אחד כיון דא"א למוכרו בלי כומ"ס וא"כ מגיע ריעותא ממה שכותבין כך ונהי דהוא יכול לעשות רמאות של שקר מ"מ איך נעשה כן גם אנו כאלו התירו פרושין לעשות את הדבר לכתוב שטר על שם אחר באופן שגוף השעבוד יהי' למלוה ואף אם יתעקש המתעקש לומר דסוף סוף כיון דלא הועילו חז"ל בתקנה זו דיכול להעלים לפני העדים מש"ה לא תקנו כלל והתירו בכל ענין לכתוב בשם אחר וקצת כדומה לזה כ' סיו"ע ברס"י מ"ט מ"מ מהך דסימן ל"ט ודאי איכא ראי' מדהסכימו הפוסקים דא"צ להכיר המלוה והרי בהא יש ריעותא דחיישינן דבאמת זה האיש אשר לפנינו הוא המלוה האמיתי ומשנה שמי וכותב שם אחר לאיזה טעם שיש לו ואולי יש לו עליו עוד שט"ח כתוב בשם עצמו או אח"כ ילוה לו עוד ויכתוב השטר ע"ש עצמו ואח"כ יזדמן שלא יהי' הלוה בהשג יד לפרוע לכל הבע"ח ויעש' זה קנוניא עם האיש אשר השטר כתוב על שמו לילך לב"ד לגבות ונמצה יגבו ב"ח שלא כדין וא"כ הו"ל לתקן דצריך להכיר שם המלוה ובהא לא שייך לומר לא הועילו דבאמת הועילו שפיר דברוב כעמים לא ניחא לי' לאדם להשביע עצמו ולכתוב השטר על שמו וכמ"ש הסמ"ע שם וא"כ לא ירצה אדם אחר לילך לב"ד ולכתוב על שמו ממילא כשיכירו ב"ד המלוה הזה שבא לפניהם וכתבו שמו א"ו דאין בכל זה ריעותא דאפילו באדם אחד בשני שטרות ג"כ יש לו ב' חלקים וידעתי שיוכל המתעקש לדחות בזה ולא רציתי להאריך כי הדחיות בזה הוא עקש ופתלתול וכל הישר הילך יראה שראי' נכונה הוא אפילו מעיקר ההיתר לכתיב השטר על שם אחר וכנ"ל והוא פשוט בעיני וברור

עוד הביא הצ"צ ראי' לדבריו מהאי דב"מ דף ק"ד והובא ביו"ד ה' ריבית אמר רבא חדא עיסקא ותרי שטרא פסידא דמלוה תרי עיסקה וחד שטרא פסידא דליה הרי שאעפ"י שנתן לו כל העיסקא ביחד מ"מ אמרינן דמהני חילוק שטרות לענין לעשות כל חבילה עיסקה ושעבוד בפ"ע ולא יהי א' משועבד לשני שאם הי' ריוח בא' והיזק בשני א"צ למלאות ההיזק מריוח של זה אלא מחשבין כ"א בפ"ע משום דאמרינן לא לחנם עשה ב' שטרות אלא לחלק שיהיו כ"א עיסקא בפ"ע ה"נ בנ"ד אעפ"י שלוה הכל כאחד מ"מ כיון דעביד לי' תרי שטרא מהני לעשותו ב' הלואות שיהי' לו בכל שטר שעבוד בפ"ע על נכסי הלוה מש"ה נוטל ב"ח ע"כ וכ' בגבעת שאול וז"ל אין ראי' משם דבשלמא התם דהריוח והפסד הכל הוא רק למלוה ולוה א"כ הכל תלוי בדעתו. וכיון דהלוה עשה לו ב' שטרות כוונתו הי' לעשות כ"א שעבוד בפ"ע אף שיש בזה הפסד למלוה מה איכפת לן. כיון דנתרצה המלוה בשני שטרות אדעתא דהכי סביר וקיבל משא"כ הכא אף דכוונת הלוה היה בשני שטרות שיטול יותר משאר בע"ח מאן ציית לו וכי יש יכולת להלוה ליתן יפיי כח לבע"ח א' יותר משחר בע"ח היכי דמן הדין הם שוים עכ"ד: ואין זה כלום דהוא הדין בכוונת הצ"צ דמש"ה חילק השטרות כדי שיטיל ב"ח ובודאי זה אינו ביכלתו אבל באמת הצ"צ לא כ"כ כלל אלא דמאחר דהיכי דיש לו ב' שעבודים ודאי הוא כב' בע"ח ונוטל ב"ח רק בכדי דלא תימא דוקא אם הי' באמת ב' הלואות הוא דיש לו ב' שעבודי' אבל אם הי' רק הלואה א' אעפ"י שנתן לו ב' שטרות מ"מ היא שעבוד א' לזה מבי' ראי' מהכא דאמרי' דגם בהלואה א' כיון שנתן לו ב' שטרות דעתן לחלק השעבודי' נמצא דממילא נוטל ב' חלקים וזה ודאי ביכולת הלוה דיכול ליתן שעבודים על עצמו מהיום כמה שירצה וסברא ג"כ כך הוא דאטו מי גרע אלו ב השטרות מאלו לא הלוה לו כלום ונתן ב' שטרות דהוי כ"א שעבוד בפ"ע וא"כ למה נימא דהלואה א' מחבר השטרות וא"צ להאריך יותר בזה והדבר מובן דכיון דב' שעבודים מהני ליטול ב' חלקים ודאי דהראי' ברורה מההיא דהמקבל דכיון דכוונת הלוה לב שעבודים יכול הוא להפסיד לשאר בע"ח והאו"ת הביא דמשמע מדברי חכם אחד בתשובת פ"י לחלק דאם הלואה א' וב' שטרות אינו נוטל רק חלק אחד וחלק עליו ובאמת דזה דבר שא"א דכל שאנו מודים בשני הלואות ודאי נודה על כרחינו גם בהלואה א' מחמת ראי' זו וגם דא"כ הדרא קושי' הב"ח מההוא דמחלקין השטרות ברצין הלוה הלא יסברו הב"ד אח"כ שהי' ב' הלואות ודוחק לומר דכותבין שניהם ביום וזמן א' ומש"ה יאמרו הב"ד אח"כ מסתמא הוא הלואה א' וכן הראיות שהבאתי מהא דכתוב שטרא בשמי' וממה שכותבין השטר על שם אחר ומההוא דא"צ להכיר המלוה מוכח נמי כך ואין להאריך כי הדבר קל להבין דמן ראיות אלו מוכרח ג"כ דאפילו בהלואה א' נוטל ב"ח דאל"כ יש ריעותא בכה"ג ולכן מוכח ע"כ גם בכה"ג ואולי נוכל להעמיד בלשון אותו החכם שמודה ג"כ בזה

ועכ"פ הנך רואה דבעיקרא דדינא הסכמת הש"ך והצ"צ והשבות יעקב והאורים ותומים וחכם א' בשו"ת פ"י וכ' הצ"צ שכל הדיינים וראשי ישיבות מעולם וכל מורי הוראות פוסקים כך דנוטל ב' חלקים וכן עיקר לדינא ואין לזוז מדבריה' וכ' שם הצ"צ דלא מבעיא אם שני השטרות כתובים בימים מחולקים הוי שני שעבודים אלא אפילו שניהם נכתבו ביום א הו"ל שני שעבודים ע"ש והוא דבר ברור דכל הראיות הנ"ל הם גם בהא ועוד נ"ל להביא ראי' לזה דאחר שידענו בזמנים מתחלפים דנוטל ב' חלקים ע"כ דגם ביום א' כך הוא דאל"כ למה לכשירינן שטר מאוחר ניחוש לריעותא דלמא יש לו עליו עוד שט' ח וזמנו היום וכשכותב לו היום שט"ח ומאחר הזמן נמצא מחמת האיחור יפסידו שאר בע"ח וניהו דכבר ביארנו דמהיום יש רשות ביד הלוה לעשות מה שירצה וא"כ אף כשכותב היום השט"ח מ"מ כיון שמאחר הזמן נמצא שאינו משתעבד לו עד שיגיע אותו הזמן וכן המצוה מוחל לו השעבוד עד אותו הזמן ממילא הוי השעבודים בזמנים מתחלפים מ"מ הרי מבואר בפוסקים דמאוחר שנעשה בלי ידיעת המלוה כשר ובש"ך בסימן מ"ג כתב שהוא כ"כ פשוט עד שלא ניתן לכתוב והרי בכה"ג לא מחל המלוה השעבוד עד אותו הזמן ולמה יוכשר בכה"ג וכ"ת דאע"ג שהמלוה לא ידע מזה מ"מ הלוה שיודע מזה ואינו משעבד עצמו עד אותו זמן ממילא הו"ל ב' שעבודים מ"מ נ"ל דשפיר יש ראי' חדא דנראה דכל שהמלוה לא ידע אף שהשטר מאוחר מ"מ כשיש עדים שראו השטר בידו מתחלה טורף מאז כיון שהוא לא מחל ודומה זה לשטר שאין בו זמן שטורף מעת שראו השטר בידו וקצת ראי' לזה מש"ס דע"ז שהבאתי לעיל דתלינן בכל מה דמצינן ולא לומר שהשטר הוא מאוחר משום שאין דרך המלוה למחול השעבוד ואכתי דלמא כתבו השטר ללוה בלא מלוה והוא ציוה לאחר הזמן והמלוה לא אשגח אח"כ בדבר אלא ש"מ דבכה"ג טורף שפיר מהיום משום דהשטר בשעה שנכתב קלא אית לי' והו"ל ללקוחות ליזהר רק כשידע המלוה מחל משא"כ כה"ג דלא מחל ונהו דהלוה לא נשתעבד הרי רוב הפוסקים ס"ל שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מן התורה מלקוחות רק מדרבנן משום דלית לי קלא והאי אית לי' קלא משעה שנכתב וליכא בהא תקנת הלקיחות כך הי' נ"ל לכאורה וא"כ שפיר יש ראי' לדברינו דאל"כ תקשה במאוחר בלי ידיעת המלוה כשיביא מלו' ראי' שראה השטר מתחלה יטרוף מן אז והלאה בגוונא דלא ראה ולא ידע האיחור כגון שהי' השטר ביד העדים שאמר שיזכה בו למלוה וכמבואר בסימן ל"ט וא"כ שעבודי מתחיל באמת מיום הכתיבה ואח"כ כשיזדמן שלא יהי' להלוה לפרוע לכל הבע"ח יעלים המלוה שנתאחר השטר ויסברו הב"ד שהם זמנים מתחלפים ויגבה שלא כדין ועוד שאפילו תימא דגם בנתאחר בלי ידיעת המלוה מ"מ אין השעבוד מתחיל עד שיגיע הזמן ובאמת באין בו זמן גופי' ג"כ במחלוקת שנוי' כמבואר באו"ת סימן מ"ג מ"מ אכתי תקשי באחרוהו שלא מדעת