נאות דשא רנח

אבל להפוסקי' להרי"ף והרמב"ם דאזלינן בתר המקו' לא בתר הרשות נסתר דברינו הנ"ל ונסתר הך היתר והדרא הקושיא לדוכתא למה חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפין הלא יש חזקה דכנכ"ה. והנה ראיתי שהרי"ף והרמב"ם השמיטו הדין של חמצן של עוברי עבירה ולכאורה הוא תימא ונראה שהות מה"ט דהנה במס ב"ב איתא פלוגתא רבנן ור"נ באם הנותן אומר ש"מ הי' והמקבל אומר בריא הי' שרבנן ס"ל על המקבל להביא ראי' ור"נ ס"ל דאזלינן בתר השתא ולפ"ז י"ל דלכך בסי' ר"ן אזלינן בתר כנכ"ה נגד חזקת ממון משום דהרי ר"נ ס"ל דבתר חזקה דהשתא לבד אזלינן נגד חזקת ממון וא"כ בסי' ר"ן ג"כ יש חזקה דהשתא והרי השתא נמצאו ברשותו ואף דבדין של ר"נ ורבנן לא איפסקא הלכתא כמאן מ"מ כיון דבעלמא ספק הוא אם אזלינן בתר חזקה דהשתא לכך אם חזקת כנכ"ה ג"כ מסייע לחזקה דהשתא ודאי אמרינן ועדיף מחזקת ממון. אך זה לדידן דמספקינן אולי הלכה כר' נתן דחזקה דהשתא הוי חזק' מעלי' לכך בצירוף כנכ"ה ודאי מהני אבל לרבנן עצמן דס"ל חזקה דהשתא לא הוי חזקה כלל לא מהני כנכ"ה לבדו נגד חזקת ממון וה"ה לשאר חזקות טובת ולכך הברייתא אתי' כרבנן דלח ס"ל הך חזקה דהשתא כלל ולכך אלים חזקה דלא שביק התירא מכנכ"ה אבל לדידן דמספקינן אולי הלכה כר' נתן כל חמץ של מומר חסיר דמכח חזקה דכנכ"ה בצירוף חזקה דהשתא אמרינן שודאי לא החליפו וא"ש מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה אך תירץ זה לח יתכן לשיטת הרא"ש שס"ל בסי' רכ"ד והביאותיו לעיל דכנכ"ה תלוי ברשות לח במקום ולדבריו ביארנו לעיל שבחמץ לא שייך כנכ"ה כלל א"כ נשאר הקושיא למה השמיטו ויבואר בזה לקמן. העולה מזה שדין זה אם נימא לתלות שאחה"פ קנהו תלוי בפלוגתא דרבוותא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בסי' רכ"ד. ולפ"ז הי' נראה להתיר דספק חמץ שעעה"פ דרבנן וספיקו להקל מיהו הא גופא צריך עיונא לדינא אם ספק חמץ שעעה"פ מותר דהנה הראב"ד בתמים דעים בהשגותיו לבעל המאור בסי' רמ"ה והביאו הרב חק יעקב ג"כ בסי' תמ"ט כתב הא דהשמיטו הרי"ף הברייתא דחנות של ישראל ומלאו עכו"ם או להיפוך משום דיש חלופי גרסאות ואזלינן לחומרא הרי דס"ל דספק חמץ שעה"פ לחומרא. ולכאורה לא נודע טעמו מדוע ישתנה מכל ספק דרבנן שהוי להקל ונראה דהנה בחידושי למס' חולין כתבתי ליישב הא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו לדין חמצן של עוברי עבירה משום דיש להקשות מה דקאמר שם הש"ס מי קתני מפני שאני חומר שהחליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ואם בדרבנן מחליפין בדאורייתא לא כ"ש

ולכאורה יש לדייק דבאמת קשיא למה קתני לשון דודאי מחליפין כיון דאף בספק די למה לי ודאי ואין לומר בשביל דהאמת כן דודאי מחליפין נקט לשון ודאי דאכתי מה צורך להשמיענו זה דפשיטא כיון דאף בספק מותר וכי עד השתא לא ידענא דספק דרבנן בכל דוכתא להקל ולמה לי ברייתא זו כלל ואם הכוונה להשמיענו בשביל דאורייתא הוי ליה למינקט בדין דאורייתא ממש לכך נראה דהש"ך העלה בסי' ק"י ביו"ד דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור. ולפ"ז נראה דגם חמץ שעעה"פ אם אין מקום לתלות שנעשה לאחה"פ רק שהספק הוא אם זה החמץ של ישראל או של נכרי ראוי לאסור מספק כיון דההוא חמץ בתוך הפסח ודאי דהי' אסור דאף של נכרי אסור בתוך הפסח והספק הוא בכלות ימי הפסח אם הוא של נכרי וחוזר להתירו או של ישראל ונשאר באיסורו וא"כ הוי ספק באיתחזק איסורא ואף בדרבנן לא מקילינן אך הנה הפר"ח תמה על הש"ך הנ"ל שזה תלוי בפלוגתא דר"מ ור"י במס' עירובין והרמב"ם פוסק כר' יוסי דאף באיתחזק איסורא מותר יעו"ש ולפ"ז א"ש דהך ברייתא דקתני מפני שהם מחליפין אתי' או כר' יהודה דס"ל חמץ שעה"פ דאורייתא או כר"ש אך כר"מ דס"ל ספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור ולכך הוצרך להשמיענו דאעפ"כ חמצן של עוברי עבירה מותר דודאי מחליפין אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל להלכתא כר' יוסי דספק דרבנן אף באיתחזק איסורא מותר גם קיי"ל כר"ש דחמץ שעה"פ דרבנן לא הוצרכו להשמיענו דין זה דפשיטא דעכ"פ מידי ספק לא נפקא ולא גרע מכל ספק דרבנן דלקולא וזה טעם דברי התמים דעים הנ"ל דהוא ס"ל להלכתא כדעת הרשב"א כר"מ דאף בספק דרבנן אסור באיתחזק איסורא וכבר המליצו האחרונים בעד הש"ך ע"פ דברי הרב המגיד די"ל דאף הרמב"ם סובר כך רק בעירוב מקיל לכך שפיר כתב דלכך לא כתבו דין חנות ומלאו משום דספק בין הגרסאות ואזלינן לחומרא ומה שלפי דבריו השמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דין חמצן של עוברי עבירה יבואר לקמן

וע"פ הדברים הנ"ל יש ליתן טעם לדעת הב"ח והמ"א בסי' תמ"ט שהעלו דספק חמץ שעה"פ מותר בהנאה ואסור באכילה ולכאורה אין לדבריהם טעם דקשיא ממ"נ אם ראוי ליזול לחומרא בדרבנן נילך בשניהם לחומרא ואם לאו נילך בשניהם להקל. אך לפי הנ"ל יש ליתן טעם דעיקר דבריהם יצא ממס' עירובין פ' הדר מדברי התוס' שם ממה שהתיר ר"ג ליתן החמץ לנכרי ולפ"ז י"ל דהם לא מיירי מהנאה שיהיה נהנה מגוף החמץ דזה ודאי אי אפשר לחלק בין אכילה ובין הנאה דמ"ש אך הכוונה למכרו לנכרי וכדומה שאינו נהנה מגוף החמץ דומיא דמיירי במס' עירובין בזה שפיר יש טעם לחלק דבשלמא היכא שרוצה להנות מגוף החמץ ולאוכלו וכדומה א"כ כיון שעשי' זו מצד עצמה היה אסור בפסח להנות מחמץ זה וכדומה א"כ איתחזק איסורא על ההוא חמץ וכבר נעשה כגוף איסור ואין להתירו רק בבירור כיון שגוף חמץ זה ודאי הי' אסור בזה אזלינן בתר איתחזק איסורא כיון שהאיסור כבר חל על גוף הדבר ונאסר נעשה כחתיכה דאיסורא לעולם אבל למכרו לנכרי הרי הנתינה לנכרי מצד עצמותו אם לא הי' חוזר ומקבל הנאה מהנכרי היה הנתינה מצד עצמה היתר רק מהאיסור הוא העיקר ההנאה מה שחוזר ומקבל מהנכרי בעד החמץ והנה הנאה זו לא היתה בפסח ולא נאסרה אז ואדרבא ההנאה היה לה חזקת היתר קודם שנעשה חליפי חמץ לכך אזלינן בספיקא להקל וזה נכון ולפ"ז תלוי הדין של ספק חמץ שעה"פ בחשלי רברבי אם אזלינן לחומרא בספק דרבנן ביש לי חזקת איסור. אך באמת נראה דאף להסוברים דאזלינן לחומרא מודים בחמץ שעעה"פ דזה לא מקרי איתחזק איסורא לפי מה דקיי"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ איסור הנחה של תוך הפסח הוא מכח לאו דלא יאכל ושל אחה"פ הוא מכח לתא דב"י ח"כ י"ל דזה מקרי אין החזקות שוין דהרי ההוא חמץ לא איתחזק עליו לאו דב"י כלל שאם הוא של נכרי אף בתוך הפסח לא היה חל עליו לאו דב"י כלל וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל אך מצד אתר יש כאן מבוכה לפי מה שמצאתי במשנה למלך פ"ר דבכורות דכתב הא דאמרינן ספק דרבנן להקל היינו דוקא אם ידוע לנו עכ"פ דההיתר נעשה אך שספק לנו אם נעשה באופן המועיל בזה אזלינן לקולא אבל אם ספק אם נעשה ההיתר כלל לא אזלינן בספק להקל אף בדרבנן ייע"ש וכדמות ראיה יש לדבריו ממה שעמדנו לעיל למה תנא הברייתא וקמ"ל דודאי מחליפין הלא אף בספק מחליפין מותר וזה פשיטא דספק דרבנן להקל ולפי הנ"ל א"ש דכאן אם הוי ספק אם החליפו הוי ספק אם נעשה ההיתר כלל בזה אזלינן לחומרא אף בדרבנן

ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה המהרש"א במס' עירובין בפ' הדר דברי התוס' אהדדי ומתוך כך נכנסו הב"ח והמ"א לחלק בין איסור הנאה לאכילה וזה דוחק גדול דלפי מה שהעלינו דחמץ שעעה"פ לעולם לא מקרי איתחזק איסורא אין טעם לחלק בין הנאה לאכילה אבל לפי דברינו לא סתרי דברי התוס' אהדדי דודאי אם אמרינן דחמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה א"כ א"צ לנו לספק שמא אחה"פ נעשה רק ספק אם הוא של נכרי א של ישראל נמצא דאין הספק אם נעשה ההיתר או לא רק דההיתר בא ממילא בזה שפיר ראוי לומר בי' ספק דרבנן ולהקל ובפרט דיש חזקת היתר לההוא חמץ דהרי מקודם פסח ודאי לא הי' עליו לאו דב"י א"כ מוקמינן ליה אחזקתי' שגה בפסח לא הי' עליו לאו זה דהוא של נכרי וא"כ ממילא מותר לאחה"פ ולכך בשביל הנאה לא היה צריך הש"ס לומר דרוב עוברי דרכים עכו"ם דאף בספק מותר לזה הוצרכו לתרץ דאדרבא אם לאו רוב עכו"ם הי' מותר אף באכילה דהוי תלינן שהוא של ישראל ואחה"פ נעשה כיון דלענין איסור של פסח הוא ממ"נ ליכא בי' חשש שאם הוא של נכרי מותר ושל ישראל מותר דנוכל לומר אחה"פ א"כ הוי רוב צדדים להיתר ולענין איסור פת של נכרי ג"כ ראוי לתלות דשל ישראל הוא ואחה"פ נעשה דכאן לא נקרא הספק חם נעשה ההיתר רק הספק הוה אם התחיל כאן איסור כלל ובפרט דספק פת של נכרים קולא משאר ספיקות אבל בדבור שכתבו התוס' אח"כ או נימא שחמץ של נכרי אסור ואין היתר רק מספק שמא אחה"פ נעשה א"כ זה הוי ספק אם נעשה כלל ההיתר או לא דאף שיש להפת חזקת היתר דמעיקרא מ"מ להיפוך יש לו חזקה דהשתא ליזול בתר שעת מציאותן כמו בראוהו חי מבערב כו' וראוי לומר כמו שהפת הזה עכשיו כן נעשה מכבר לכך אזלינן לחומרא דהספק הוא אם נעשה ההיתר דבפסח היה כל החמץ אסור. מיהו יש לדחות זה דלא קאמר המשנה למלך דהיכא דהספק הוא אם נעשה ההיתר אסור היינו היכא דידעינן דחתיכה זו היתה בודאי אסורה מתחלה אבל אם הספק הוא אם נעשה זאת החתיכה באופן שלא היה עליה איסור כלל בזה ספק דרבנן ולהקל. מיהו עכ"פ דברי התוס' דעירובין א"ש מכח חזקה דשעת מציאותן. עכ"פ היוצא מזה לנדון דידן דיש כמה צדדים להחמיר דאולי אמרינן חזקה דכנכ"ה ואף אם לא אמרינן חזקה זו מ"מ לא יצא מידי ספק ואולי כדעת הפוסקים דספק חמץ שעה"פ לחומרא לכך נראה שהחמץ הזה אסור רק ביטול ברוב מועיל בזה אף לכתחלה כמבואר בס' פרי מגדים

והנה מידי דברי בענין זה אזכיר מה שלכאורה קשה לי במה דאמרי' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין והיינו מכח חזקה דלא שביק התירא הלא מבואר במס' בכורות דרובא דתלוי במעשה לא אמרינן מכ"ש חזקה התלוי במעשה דהרי רוב עדיף מחזקה. אך באמת מצינו עוד חזקה כזו דאמרינן חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' דחזקה לחבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן כו' הרי דאמרינן חזקה התלוי במעשה וצריך לחלק לפענ"ד כך דהנה דהא דבבכורות לא אמרינן רוב התלוי במעשה היינו מפני שאין הרוב על המעשה גופא דהרוב הוא רק שרוב בהמות מתעברות בתוך שנתן הרי שרוב מן הנפעל אבל לא מן הפועל דלא אמרינן רוב זכרים הבאים על