נאות דשא רכט

אי אפשר לטעות בכוונתו בשום פעם ויש חרש אשר אין קפיצותיו מבוררי' וא"א לעמוד על כוונתו בבירור בשום פעם והו"ל כמקדש בלא עדים ולכן מהני הקפיצה ממ"נ משא"כ כשקידש ברמיזה יעו"ש בדברינו והשתא י"ל דס"ל להירושלמי כלישנא בתרא דר"נ כנ"ל וס"ל להירושלמי דמתניתין דכייל כללא כשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה משמע דה"ה לענין קפיצה דבאופן שהי' הקדושין כך יכולין להיות הגירושין ומהני קפיצה בקידש בקפיצה משא"כ כשקידש ברמיזה והלכה כב"ב וכלישנא בתרא להכי אמר הירושלמי דזהו דוקא כשקידש בכסף דאז שפיר אמרינן דמהני קפיצה אם הקדושין הי' ע"י קפיצ' דליכא למימר חששת מהר"ם שיף ז"ל שמא בעת הקדושין הבננו כוונתו ולא בעת הגירושין משום דכל שאין מובן הכוונה אין מובן בשום פעם והוי כמקדש בלא עדים משא"כ כשקידש בבעילה וה"ה אפילו קידש בכסף רק שכינסה ובעל אח"כ דכל שנהג מנהג אישות הרי מזה ראינו דכוונתו לשם אישות ואפי' שבעת קדושין לא הבננו כוונתו מ"מ כל שנתייחד בפני עדים הרי ודאי כינסה בכוונה וכמ"ש הב"י והב"ש שם בענין זה לענין שוטה יעו"ש מש"ה לא מהני לגרש עכשיו בקפיצה דשמא אנו טועין בכוונתו ובאמת דבדינא דמתניתין דמיירי ברמיזה בהא אין חילוק דאפילו קידש בביאה מוציא ברמיזה כיון דעכשיו אנו מבינין כוונתו בבירור שרוצה לגרש משא"כ בקפיצה דאיכא חשש טעות וכאמור וקאי הירושלמי על הכללא דכייל מתני' כשם שכינס כך מוציא דמשמע דה"ה לקפיצה אהא מחלק בין כסף לביאה ולהמפרשים הנ"ל שבבעל עיטור א"ש טפי בפשיטות דקאי הירושלמי אגוף המתני' דהיינו על רמיזה שהוא סימן הגרוע ומהני כשכינס ברמיזה משא"כ כשכינס בקפיצה לא מהני רמיזה ואז קשה ג"כ קושייתינו דכיון דקידש ברמיזה מהני רמיזה ול"ח לטעות א"כ גם בקידש בקפיצה ליהני רמיזה וצ"ל ג"כ כתירוצינו הנ"ל דבקידש ברמיזה איכא ממ"נ דאם אין רמיזותיו מבוררים והוי כקידש בלא עדים ומש"ה מחלק הירושלמי לענין רמיזה בין כסף לביאה וכאמור אלא לפי שכל הפוסקים לא ס"ל כמפרשים הללו לכן צ"ל דקאי הירושלמי לענין קפיצה וקאי על הכלל דכייל במתני' כשם שקידש כו' וכאמור. ומעתה כיון דכך הוא ביאור דברי הירושלמי יפה עשו הפוסקים שלא הביאו הירושלמי הזה מאחר דבש"ס דידן איכא תרי לישני ופסקינן כלישנא קמא דר"נ לחומרא דבגיטין מודה ב"ב דלא מהני קפיצה אף בקידש בקפיצה (או שפוסקים לגמרי כת"ק) ממילא אין נ"מ כלל בדינו של הירושלמי דהא רמיזה שהוא סימן מבורר אין מקום כלל לחלק בין כסף לביאה והירוש' גופ' מודה בי' ובקפיצה אינו מגורשת אפי' בקדושי כסף וא"ש ולפ"ז יש ראי' לדעת הב"י דהרי"ף נמי מודה דלא מהני קפיצה בשום פעם דאם כמו שהבין הרא"ש ז"ל בדעתו דפוסק כב"ב וכל"ב דמהני קפיצה בקידש בקפיצה א"כ הדרא קושיות הנ"ל על הרי"ף דהו"ל להביא דברי הירושלמי הנ"ל לחלק בין כסף לביאה אע"כ עומד בשיטת כל הפוסקים דלא מהני קפיצה וכן מוכח נמי שאין כוונת הרי"ף כמו שרציתי תחלה ליישב בדעתו דס"ל כהמפרשים שבבעל עיטור דרמיזה גרוע מקפיצה ולא מהני אלא בקידש ברמיזה ולא בקידש בקפיצה יעו"ש בדברינו באורך דא"כ אכתי קשיא על הרי"ף דהו"ל להביא דברי הירושלמי לחלק בין כסף לביאה לענין רמיזה אע"כ הדבר בהיפוך וכמ"ש הב"י לדעתו דקפיצה גרוע ואינו מועיל בשום פעם אף בקידש בקפיצה ותו לא נ"מ כלל בדינו של הירושלמי כאמור כן נראה לי נכון בכל זה ודוק היטב

ועפ"י סברות רש"י הנ"ל שהמציא בסוגיא כאשר הבאתי בתחלת דברינו דהיינו כפי מה שביאר מוהרמשי"ף ז"ל לומר דאפילו כינס בקפיצה אל יוציא בקפיצה משום דכיון דהסימן אינו ניכר כ"כ חיישינן שמא בעת הקדושין הבינו כוונתו ולא בעת הגירושין בסברא זו מיושב לפענ"ד קושיות הב"י באה"ע סימן קכ"א ובד"ה ומ"ש רבינו מוציא ברמיזה) וז"ל ומפשט משניות דחרש והניזקים נראה שחרש גמור שנשא אשה כשהוא חרש ברמיזה סגי לי' לגרש וא"צ בדיקה דבדיקתו אינו מוציא אותו מחזקת דעתא שגישתא דהא אם נשאה כשהי' פקח ונתגרש אינו מגרש אפי' ע"י בדיקה והיכי שנשא כשהוא חרש מש"ה שרינן לי' לגרש אע"ג דדעתא שגישתא משום דכשם שכינס ברמיזה ולא הי' קדושין גמורים כך מוציא וכן משמע מדברי הפוסקים שלא הזכירו בדיקה אלא בנשתתק אבל מצאתי לר' ירוחם שגם החרש צריך בדיקה כדין מי שנשתתק ולמה שכתבתי בסמוך דלהרשב"א אלם בעי בדיקה אפשר דגם חרש בעי בדיקה עכ"ל כוונתו לתמוה על ר' ירוחם דמאחר כשנשא אשה כשהוא חרש למה לי בדיקה דהא עיקר הבדיקה הוא לראות שהוא בר דעת משא"כ זה שנשא כשהוא חרש אמרינן כשם שכינס כו' וכן תמה שם באותו הסימן (בד"ה ודוקא בנשתתק) על דברי הרשב"א הנ"ל שצריך בדיקה באלם מתחלת ברייתו ע"ש שנשאר ג"כ בקושיא למה לי בדיקה מאחר שנשא כשהי' אלם יעו"ש באורך והנראה אצלי ליישב כל זאת והוא לדעתי ברור דהנה הא חזינן דדעת המפרשים שבבעל עיטור שהבאתי לעיל דרמיזה אינו סימן ניכר בקפיצה והיינו שנוכל לפעמים לטעות בכוונת הרומז עם היותו בן דעת ומכוין ברמיזתו לכוונה מיוחדת רק שהאנשים אינם מבינים על בוריו וממילא דאף דקיי"ל דלא כמפרשים הללו אלא דרמיזה הוא סימן ברור א"א לטעות בו מסתברא דהיינו דוקא ע"י בדיקה שבודקים אותו ג"פ על לאו וג"פ על הן ועומדים האנשים עי"ז על בירור כוונתו ברמיזותיו והרכנותיו ואז הוא סימן ברור א"א לטעות בכוונתו משא"כ בפעם ראשונה שמרמז ואין בודקים אותו נוכל לטעות בכוונתו מכיון דחזינן לאותן מפרשים שאומרים דרמיזה אינו סימן ניכר אפילו ע"י בדיקה למה נשמי פלוגתא רחוקה ולפ"ז לכאורה תקשי בהא דבגיטין דף ס"ז ע"ב ודף ע' ע"ב וכן בכל הסימן קכ"א באה"ע שם דמבואר בדברי כל הפוסקים במי שאחזו קורדייקוס או נשתתק מתוך בוריו או מתוך חוליו דאין בודקים אותו רק משום דחיישינן שמא שיחיא דהן הן נקטי' דלפירש"י שיחיא היינו שגעון ושטות וצריך לבודקו אם הוא בר דעת ולכמה מפרשים שיחיא היינו מינא דחולי שעל ידו הוא מרכין בראשו וע"ש בב"י ובב"ש הנ"מ לדינא בין הפירושים הללו וקשה למה לא נימא דבלא"ה בעי בדיקה ג"פ משום דדלמא אנו טועין בכוונת רמיזותיו מיהו הדבר פשוט דז"א דהתם מיירי באחזו קורדייקיס או בנשתתק מתוך בוריו או מתוך חוליו וכל ימיו הי' פקח ומדבר והי' בני אדם יודעים אותו ומכירין ברמיזותיו וקריצותיו עד שברור להם כוונת רמיזותיו. ועתה שמרמז לכתוב גט אי לאו שהי' חשש שחיא לא הי' צריך בדיקה לבלתי לטעות בכוונתו מאחר שכל הבני אדם מכירין רמיזותיו מאז היותו בן דעת שלא הי' אז אפשר לטעות בכוונתו כלל מש"ה לא צריך שם בדיקה משום חשש שחיא

ולפ"ז מיושבים קושיות הב"י הנ"ל דבאלם מתחלת ברייתו או חרש מתחלת ברייתו שפיר מצריכין הרשב"א ורבינו ירוחם בדיקה דאל"כ דלמא טועין ברמיזותיו דהא אין בני אדם מכירין בבירור רמיזותיו דהא לא הי' בשום פעם בר דעת ולכן א"א לעמוד על בירור כוונת רמיזותיו אא"כ בבדיקה וכ"ת נימא דכשם שכינס ברמיזה בלי בדיקה כך מוציא ברמיזה בלי בדיקה ז"א כסברות מוהר"מ שיף הנ"ל דכל היכי דהחשש משום טעות בכוונתו לא שייך סברא זו דשמא בעת הנשואין לא הי' טעות בכוונתו ובעת הגירושין יהי' טעות כמו דמה"ט לא מהני בקפיצה אף שכינס בקפיצה כיון שהוא סימן שאינו ניכר כ"כ ה"נ רמיזה בלא בדיקה אינו ג"כ סימן ניכר כ"כ והוי כקפיצה ונהי דלב"ב דר"נ ס"ל לבן בתירא בכנס בקפיצה מוציא בקפיצה ולא חייש לסברת מוהר"מ שיף הזו וכמו שביארתי לעיל בד"ה ואע"ג טעמו בזה מ"מ אנן קיי"ל כל"ק דר"נ או כת"ק דאינו מוציא בקפיצה מחששת מוהר"מ שיף ז"ל כן נ"ל נכון בזה בישוב קושיות הב"י הנ"ל ואולם מה שיוצא לנו מתוך תירוצינו הזה דנשתתק ונשא אשה אחר שנשתתק וכן פקח ונתחרש ונשא אשה אחר שנתחרש לא בעי בדיקה דאמרינן כשם שכינס ברמיזה בלא בדיקה כך מוציא וחשש טעות ליכא בזה מאחר שהיה תחלה בר דעת ומן אז בני אדם מכירין רמיזותיו אם שנ"ל נכון לדינא ולסברא מ"מ ודאי לדינא אין לסמוך ע"ז כי עדיין צריך להתיישב בדבר רק להיות שראיתי שהב"ח שם מקיל לגמרי ופוסק דא"צ שום בדיקה ונמשך הפר"ח שם אחריו וכן בגט פשוט נראה שמסכים לדברי הב"ח לזאת יש להסכים לדינא כדבריהם דוקא בנשתתק או נתחרש ונשא אח"כ אשה משא"כ באלם או חרש מתחלת ברייתו נ"ל ודאי דבעי בדיקה כי תירץ זה שתרצתי לעיל על קושיות הב"י הוא נכון לדינא לפענ"ד דצריך בדיקה שלא יהא טעות בכוונתו וכאמור כן נראה לי נכון ודו"ק

ובהיותי מעיין עוד בזה לידע דעת האחרונים ז"ל בענין גירושין ע"י קפיצה ראיתי להגט פשוט בסימן קכ"א ס"ק כ"ט שכ' וז"ל ומיהו כ' מרן הב"י דכמה גדולים ס"ל דאם נתגרשה בקפיצה שהיא מגורשת עכ"ל ואני תמה עליו ולא ידעתי כלל מי הם אותם הגדולים אם כוונתו להרי"ף ז"ל הרי דאדרבא ביאר הב"י דגם הרי"ף מודה דקפיצה לא מהני וגם הרא"ש אעפ"י שסבר בדעת הרי"ף דמהני קפיצה מ"מ הרי הוא עצמו חולק עליו ואם כוונתו לבעל העיטור שהביא בשם ר"ח דכבן בתירא ס"ל מ"מ הא הביא שם בשם ר"ח דכלישנא קמא דר"נ קיי"ל וכן סיים בעל העיטור עצמו דכך מסתברא לילך אחר המחמיר וממילא דכיון דקיי"ל כל"ק דר"נ לא מהני קפיצה בגט וכבר ביררנו דלהאי לישנא אפי' אם כינס בקפיצה לא יוציא בקפיצה ואולי כוונות הג"פ על אותן המפרשים שהביא הבעה"ע דקפיצה עדיף מן הרמיזה ממילא דלדעתם בקפיצה כ"ש דמגורש'. איברא דהא נמי ליתא דזה לשון בעה"ע שהביא ב"י שם ואית דמפרשי קפיצה יותר מן הרמיזה ירושלמי קופץ ונקפץ שוור וישתוור קופץ ונקפץ ממקום למקום עכ"ל כוונתו דבאמת איך יהיה כ"כ פלוגתא מן הקצה אל הקצה בדבר חוש שאלו יאמרו דרמיזה הוא דבר הניכר אין לטעות בו וקפיצה אינו דבר הניכר ואלו יאמרו ההיפוך לכן כ' הבעה"ע דהמפרשים אלו הם מחולקים בביאור מלת קפיצה לפי שראו בירושלמי שפירושו קופץ ממקום למקום לכן הוצרכו לפרש המשנה והסוגיא בהיפוך דבן בתירא מחמיר לפי שקפיצה זו דממקום למקום עדיף מרמיזה וזה פשוט כוונת בעה"ע למעיין אבל מודים מפרשים אלו דבקפיצה שבפיו ודאי גרוע מרמיזה ואפשר דאדרבא לדידהו אין קפיצה זו מהני כלל מאחר שלא נזכר כלל במשנה לא מהני לשום מ"ד ממילא בקפיצה דאיירי בה הג"פ לא מצאתי שום דעה דמהני ואפילו בכינס ע"י קפיצה וכאמור ודברי הג"פ תמוהים גם בדעת הרמב"ם כ' שם הב"י דמדלא הזכיר קפיצה אלא רמיזה משמע דלא קיי"ל כבן בתירא ע"ש: