נאות דשא רכז

באם תעדר האשה אבל נגדה לא נתחייב וא"כ מאין ולאין תוכל האשה למחול זאת ההתחייבות ואעפ"י שכתוב בכתב שמתחייב ראובן א"ע להחזיר ליורשים וכיון שכתוב בו לשון ירושה משמע שיבואו אז מכח ירושה וא"כ י"ל שכל ימי חיי' יש לה רשות למחול ושוב אין מקום לירושה הא ליתא דפשיטא דאין לשון יורשים מזיק כלל ואין בלשון זה תורת ירושה כלל כי מה יש להם לירש ממנה הלא אין לה כלום דהא אותו הסך כבר הוא של בעלה אע"כ האי יורשים לאו תורת ירושה קאמר אלא כאלו כתוב בנים אלא דחשש שמא לא יהי לה בנים אז בעת פטירתה דשמא ימותו וכה"ג ואז יתן לשאר בני אדם הראוי' ליורשה ותיבת יורשים נכתב לידע למי נתחייב אבל אין כאן שום תורת ירושה ובאמת דבלשון כתב זה ליכא לפרושי הכי דהא כ' שיש לה מבעלה הראשון הרי שלא נתחייב רק נגד בנים ולא נגד יורשים אחרים וא"כ לא הו"ל להסופר לכתוב יורשים אלא בנים ורואה אני כי כתב זה לאו ספרא דוקנא כתבי' ואולי הוא הדיוט ומה לנו לדרוש בזה לשון ההדיוטות מאחר שאנו מבינין ורואין פתשגן הכתב שהתחייב נגד בני האשה אשר לה מבעלה הראשון ואולי יש לנו לדון את הסופר לכף זכות דאעפ"י שראובן זה לא נתחייב רק לבני האשה ולא לשאר יורשים שלה מ"מ שפיר עביד דכתב דנ"מ לבני בנים אם ימותו הבני' דאז בני בנים במקום בנים קיימי ולהכי חשש אותו הסופר ולא כתב בנים פן יהי' אח"כ איזה ספק לענין בני בנים להכי כתב יורשים שהוא לשון מבורר ויועיל גם לבני בנים וכדי שלא יהי' כל שאר יורשים בכלל לכן כ' שיש לה מבעלה הראשון ויהי' איך שיהי' מאחר שראובן זה לא נתחייב רק נגד בני אשתו ולאשתו אין לה שום זכות כלל בכתב ההוא וכאשר אנו רואין ג"כ ממה שנתן הכתב ההוא ביד בניה לכן אין פטור ומחילה מהאשה מועיל כלום וזה לדעתי פשוט

ומה שאמרת שמקצת אנשים מפקפקים בדבר ואומרים דאולי כיון שנזכר תוך הכתב שמחויב ראובן להחזיר ליורשים הנדוניא שהכניסה לו אשתו יכולה היא למחול דבשלמא אלו כתוב בכתב סתם שמתחייב ליורשים ליתן לה סך כך וכך שפיר אמרנו שאין להאשה שום שייכות בזה אבל מאחר שנזכר שיחזיר להיורשים את הנדוניא שהכניסה דמלשון להחזיר ומלשון שהכניסה אשתו משמע דעדיין נשאר לה כח וזכות זה באותה הנדוניא שאם תעדר ירשו בנים אותו הסך ולכן היא יכולה למחול כיון דתוך הכתב מבואר שהסך זה אשר הוא מתחייב נגד בני האשה הוא הוא המעות אשר הכניסה לו אשתו וא"כ עדיין יש להם כח וזכות בזה ויכולה למחול עכ"ד. הנה דברים אלו מביאים אותי לידי גיחוך ומה בכך במה שאנו יודעים וגם בכתב מבואר מאיזה סיבה בא ההתחייבות הזאת סוף סוף כיון שההתחייבות הוא נגד בני האשה כבר נסתלק יד האשה מזה לגמרי ואינה יכולה למחול וכ"ז ברור ופשוט לכל בר דעת ואולם בכדי להפיס דעת אותן המפקפקים אומר להם שדבר זה הוא ש"ס מפורשת בכתובות בהכותב דף פ"ו ע"א בההוא דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול וקאמר התם אי פקח הוא מקרקיש לי' בזוזי וכתב שטרי על שמי' וכ' שם הריטב"א וז"ל פי' שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטר הראשון ומיהו אפ"ה אם חזר ומחלו מחל הוא לענין שלא יטרוף מהלקוחות בשטר מזמן הראשון וזה ברור עכ"ל כוונתו לפי שהוקשה לו בהאי דכתוב שטרי על שמי' דממ"נ אם נאמר לקרוע שטר הראשון שנכתב על שם המוכ' ולכתו' על שם לוקח זה שטר אחר א"כ ע"כ צריכין לכתו' זמן של עכשיו דודאי אסור לכתוב בו זמן שטר הראשון והו"ל מוקדם וכיון שכותבין זמן של עכשיו א"כ מאי פקחות הוא זה הא מפסיד שעבוד הלקוחות עד אותו הזמן ואי כותבין שטר אחר על שם הלוקח וגם השטר הראשון שבקינן ביד הלוקח גם זה א"א דהא יתבע שני פעמים לכן פי' הריטב"א דהשטר החדש שכותבין ע"ש הלוקח אינו כתוב כשטר בפ"ע אלא כותב לו לוה אני מתחייב עכשיו נגד שמעון (הלוקח) לפרוע לו את הסך הכתוב בשטר של ראובן (המוכר) שאפרע לראובן מעתה אני מתחייב א"ע לפרוע אותו לשמעון ומהני לענין דמאותו העת והלאה אינו יכול ראובן למחול אבל עכ"פ מהני מחילת ראובן לענין השעבוד דעד זמן כתיבת שטר השני שאינו טורף מלקוחות אם מחל זהו ביאור דברי הריטב"א ז"ל ודבריו אלו הובאו בש"ך ח"מ סימן ס"ו ס"ק ע"ז בקצר' יעו"ש הרי לך מבורר דאע"פ שבאותו השטר שנתחייב נגד שמעון מבוא' בהדיא שנתחייב נגדו לפרוע לו מה שלוה מראובן אפ"ה כיון שכבר נתחייב לשמעון ומועיל שאין ראובן יכול למחלו והשתא הרי הדברי' ק"ו דמה התם שהי' הלואה והי' לראובן המוכר זכות בהחוב ההוא שהי' החוב שייך אליו לגמרי ואפילו אחר שמכרו לשמעון עדיין שעבוד הגוף נשאר אצלו כידוע ואפ"ה בכתיבה זו שכותב שמתחייב לפרוע לשמעון מה שלוה מראובן מהני לענין שנפקע כחו של ראובן מזה ושוב אינו יכול למחול מכ"ש בנ"ד שאין זה הלוואה כלל דהא האשה לא נתנה לבעלה אותו הסך בהלוואה רק הכניסה לו ומה שקנתה אשה קנה בעלה ומיד שהכניסה לו שוב אין לה שייכות וזכות בהסך ההוא וא"כ מעולם לא היה לה שום שעבוד על ראובן בעלה כ"ש שבכתיבה זו שנתחייב ראובן להחזיר לבנים מה שלקח מאתה שנפקע זכות אשתו ואינה יכולה למחול וזה ברור ופשוט מאוד ועתה אני מקוה ששוב שום אדם לא יפקפק עוד מאחר שהדברים מבוררים כשמלה בש"ס ופוסקים והנה בתשובה א' ולעיל בסימן י"ח וסימן י"ט ע"ש פלפול ארוך בזה) פלפלתי הרבה בהא דכתוב לי' שטרי' על שמי' ולא נתקררה דעתי בביאור דברי הש"ס בזה אם כותב מזמן ראשון או מזמן שני ולא הי' אז בידי ספר חדושי הריטב"א על כתובות ועתה שזיכני ה' לראות הספר הנ"ל הנה הדברים ברורים כמו שכתבתי באופן שענין שאילתך הוא ש"ס מפורשת והנראה לפי עניות דעתי כתבתי

שאלה קל"ב

ולענין ששאלת שיש בעירך חרש א' שאינו שומע ואינו מדבר זולת שבני אדם המורגלים עמו מבינים מחשבתו ע"י שעושה תנועות בפיו ושפתיו ומוציא קול מפיו ובזה מבינים אותו בני אדם מה שרוצה ומדברים כך עמו אבל בשאר תנועותיו ורמיזותיו א"א כלל להבין כוונתו ודוקא באופן הנ"ל מבינים וחרש זה נשא אשה בחרשותו ודר עמה כ"ג שנים ועתה רוצה לגרשה דוקא ושאלה אם יכול חרש זה לגרש אשתו ואם הוא יכול לגרשה באיזה אופן יגרשנה

ואמת כי הרב המובהק בעל בית שמואל אשר כל בית ישראל נשען עליו כ' באה"ע סימן קכ"א סק"ט בזה"ל והאי רמיזה שמגרש החרש על ידה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני וכ"י תליא בפלוגתא אם יוכל לגרש על ידו כו' מיהו אם כינס ע"י כת"י י"ל כשם שכינס ע"י כ"י כן הוא מגרש וכן אם כינס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה עכ"ד הרי דלדעתו מותר חרש זה לגרש עפ"י אלו התנועות עצמן שעשה בעת הנשואין אמנם לפענ"ד אין נראה כן והגם שאיני כדאי מ"מ תורה הוא וראיות ברורות יתנו עידיהן ולזאת אאריך קצת בזה ואציע הסוגיא

גרסינן בפ' הניזקין דף נ"ט במשנה חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין פירש"י ז"ל קפיצה בפיו ואינו סימן ניכר כרמיזה ולא מהני לת"ק ולבן בתירא מהני לענין מכירת מטלטלין ובגמרא אמר ר"נ מחלוקת במטלטלין שהוא מידי דממונא אבל לגיטין כ"ע מודי דוק' ברמיזה ולא בקפיצ' פשיטא במטלטלין תנן מהו דתימא אף במטלטלין קמ"ל פירש"י ז"ל וז"ל מהו דתימא אף במטלטלין קאמר וכ"ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דבקפיצ' כנס בקפיצה יוציא אבל מטלטלין שנפלו בירושה לא מש"ה תנן מטלטלין קמ"ל ר"נ מטלטלין דוקא נקט בן בתירא ולא גיטין עכ"ד ביאור דבריו דהוקשה לו באיזה סברא יהי' גט קיל ממטלטלין עד דהא דנקט בן בתירא מטלטלין לרבותא נקטי' וכ"ש בגיטין והרי איפכא מסתברא דמידי דאיסורא חמור מממונא מש"ה פי' דקילא דגיטין הוא היכי דכנס בקפיצה דאז י"ל כשם שכונס כך מוציא משא"כ מטלטלין שנפלו לו מאביו אבל באמת היכי דכנס ברמיזה ודאי אין שום סברא לומר שיהי' גט קיל ממטלטלין וא"כ ודאי הוי ידעינן בגט היכי דכונס ברמיזה דאינו מוציא בקפיצה מדתני מטלטלין דוקא רק דה"א היכי דכנס בקפיצה מוציא בקפיצה זהו כוונת רש"י ז"ל ולפ"ז כי קאמר הש"ס קמ"ל ר"נ דבן בתירא דוקא נקט מטלטלין ולא גיטין היינו דקמ"ל דבגיטין אפי' כינס בקפיצה אל יוציא בקפיצה ולכאורה קשה למה הא סברא גדולה היא דכשם שכינס כך מוציא וראיתי שמוהר"ם שיף ז"ל הרגיש בזה וכ' משום דקפיצה איני סימן ניכר כ"כ כמ"ש רש"י במשנה והיינו שיכולין ב"א לטעות והם סבורים שכוונתו על איזה דבר ובאמת אין כך כוונתו ממילא אין שייך לומר כשם שכונס בקפיצה דדלמא בעת הנשואין שהבינו בני אדם מתנועותיו שחפץ לכונסה אמת הי' כך כוונתו אז ולא טעו האנשים ועכשיו טועין ושמא לא נתרצה בגט כלל משא"כ רמיזה שהוא סימן ניכר א"א לטעות בכוונתו בשום פעם רק שהחסרון הוא שאינו בר דעת ואין גירושיו גירושין גמורה מן התורה מש"ה אמרינן כי היכי דכונס בדעת מועטת כך מוציא אלו דברי מוהר"מ שיף ז"ל ודבריו נכונים וברורים הרי העולה מהסוגיא לפי פירש"י ז"ל דהיכי שכינס ברמיזה אין שום ה"א וטעות שיוציא בקפיצה רק דבכינס בקפיצה הי' ה"א שיוציא בקפיצה וקמ"ל ר"נ דלא ובמח"כ מהבית שמואל דאשתמיטתי' כ"ז וכ' מסברא דנפשי' דבכינס בקפיצה מסתבר לומר כשם שכינס כך מוציא ומהסוגיא מבואר ההיפוך דאפי' בכינס בקפיצה אל יוציא בקפיצה אפי' לבן בתירא

ואע"ג דאיכא התם עוד לישנא בתרא דאמר ר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין ומאי דקאמר בן בתירא במטלטלין היינו אף במטלטלין וכ"ש בגיטין ונמצא דלהאי לישנא ס"ל לבן בתירא דבגיטין נמי מהני קפיצה מ"מ פשיטא דהאי לישנא נמי מיירי בכנס בקפיצה כדפירש"י ז"ל בלישנא קמא דהא לא מני רש"י ז"ל לאשכוחי שום סברא שיהיה גיטין קיל ממטלטלין רק בכינס בקפיצה ממילא מדמפרש ר"נ אף במטלטלין וכ"ש בגיטין ע"כ היינו בכינס בקפיצה ממילא להאי לישנא בכינס ברמיזה כ"ע מודי דאל יוציא בקפיצה רק בכינס בקפיצה פליגי דלבן בתירא מוציא בקפיצה ולת"ק אינו מוציא בקפיצה ממילא כיון דפסקו הפוסקים כת"ק וכאשר אבאר אי"ה ממילא אינו מוציא