נאות דשא רטז

כהאוסרין דלמא שינוי מקום אורחי' ואת"ל לאו אורחיה אולי דוקא בכל חיות הורדא לאו אורחיה ולא בחצי חיות וכאשר יש כיוצא בזה כמו שתראה בדברינו לעיל בסימן פ"א (בד"ה עוד מטעם ואת"ל בחצי חיות נמי לאו אורחי' שמא הקטנה היא היתרה ותו דמקצת מסתברא לומר דבחצי חיות אין מזיק שינוי מקום דנהי דנימא כיון דשינתה מקומה הוי כאלו אינה והו"ל חסר ורדא מ"מ יש די בורדא שנשארה דלו יהא ורדא שהקטינה ויש תואר ורד בשורש שלה דכשר ה"נ בהא דיש די באותו חלק ורדא העומד במקומו והא דאסרינן בהיפוך ושינוי תואר בשניהם שוים היינו מטעם שמא ההפוכה היא העיקרית נמצא לא נשאר שום ורדא משא"כ בנ"ד דהקטנה היא שינתה מקומה דליכא חשש שהיא העיקרית רק שנחלק חיותם אז אמרינן דאפילו כך הוא מ"מ שרי דיש די באותה ורדא העומדת במקומה ונהי דעל סברא זו אין לסמוך להתיר ועיין בדברינו לעיל בסימן הנ"ל בד"ה הנ"ל תראה שלא כתבנו כך מ"מ סברא אלימתא היא וכדאי להיות סניף לכל הני ספיקות שכתבתי ולהתיר

אמת שאם הי' התב"ש אומר בהדיא בנ"ד לאסור מחמת טעם השני הנ"ל לומר דבאיסור שינתה מקומה לא סמכינן על סימן דקטנות אז לא הייתי תוקע עצמי לדבר הלכה לחלוק בזה עליו ובפרט להתיר כי הסתירות שסתרתי טעם השני הנ"ל הם רק אומדנות בלי ראיות מכריחות אבל כבר הוכחתי בסס"י ע"ג ובסימן פ"ג שחין כוונת התב"ש כלל לזה ואדרבא קצת נראה שהתב"ש מסכים להצ"צ דסימן דקטנות מועיל אף באיסור ברור רק כוונת התב"ש הוא מהטעם הראשון שכתבתי דלענין שינוי מקום לא סמכינן לומר דורדא יתירה אורחי' בהכי וממילא כיון שהטעם הראשון סתרתי בדברים מוכרחים ונכוחים א"א לזוז מהם שוב לא נשאר שום איסור דאין אנו צריכין לחוש כלל לטעם השני כיון דהצ"צ מתיר אפילו באיסור ברור בסימן דקטנות ולא מצינו שום מחבר שיחלוק עליו רק דלעיל הוכחתי דלא כוותי' בראיות ע"ש ועכ"פ אותן הראיות אינם רק באיסור ברור אבל באיסור דשינוי מקום ברור לדעתי דמועיל סימן דקטנות לכן נ"ל דיש להכשיר בנ"ד כן נראה לפענ"ד

שאלה קכ"ג

ומתוך פלפולינו נבאר עוד דין א' בדק היוצא בסוף הדקין והוא תלוי ועומד ויש לו צורת סניא דיבי או המסס וכיוצא ואין לו צורת דק כלל איך דינו וכן דין שני טחולים

וראיתי להרב במשבצות זהב סימן מ"ז סק"ד הביא בשם כנה"ג וז"ל בשם מהר"ם מטראני תרי סניא דיבי הן בקרובים או רחוקים זה מזה ומש"ה הטריף בדק שהי' יוצא מהדרא דכנתא תלוי ועומד והי' לו דמות סניא דיבי בכל צורתו וכ' אף שהרא"ש בשם ראב"ן הכשיר היינו כשיש לו צורת דקין וזה הי לו דמות סניא דיבי ע"ש וכן הוא האמת לפירש"י כל יתר כנטול דמי ואין חילוק בין קרובים או רחוקים עכ"ד ולא זכיתי להבין דברים אלו כלל כי נ"ל פשוט דשרי אפי' להחולקים על הרא"ש בשם ראב"ן והוא דהחולקים אלו אסרו בעובדא דראב"ן משום דהוי יתרת דקים וממילא כיון דזה הלכה רווחת בלי חולק דאם אין להיתרת צורת האבר העיקרי ל"א בי' כל יתר כנטול ממילא זה שיש לו צורת סניא דיבי לגמרי אין כאן פסול בתורת חסר הדקין ואין לאסרו רק מטעם יתר סניא דיבי והרי הלכה רווחת דיתרת שלא במקום האבר שרי וא"כ אין כאן שום איסור לכ"ע לא משום יתרת דקין ולא משום יתרת סניא דיבי כן נ"ל לכאורה ואולם לפי שאין גוף ספר כנה"ג לפני איני אומר בזה לא איסור ולא היתר אכן כתבתי דין זה בכאן בשביל דבר שנתחדש בו והוא דאפילו אם יתברר להיתר וכדברינו הנ"ל מ"מ באין הפסד מרובה אסור והוא ע"פ מה שבארתי לעיל בסימן קי"ח ובד"ה ומה שנראה לי) דהא דמכשירין יתרת שאינו במקום האבר היינו משום דבכה"ג לא הוי כנטול רק היתרת לבדו וממילא דלשיטת רש"י הו"ל כאלו אותו יתרת נברא חסר ולא הי' כאן יתרת כלל ולשיטת הרשב"א הו"ל כאלו אותו האבר ניטל ביד ונמצא דלרשב"א טרפה בכה"ג באבר שהנקב פוסל בו ומה"ט כתבנו שם לאסור אונא יתירה אפילו שלא במקום האונות אליבא דהרשב"א משום דהו"ל כניקבה הריאה יעו"ש בדברינו באורך וממילא דלפ"ז בנ"ד הנ"ל דיש שני סניא דיבי אע"ג שהאחד הוא שלא במקומו מ"מ כיון שהוא דבוק להדקים ולשיטת רשב"א אמרינן דזה הו"ל כניטל ביד ממקומו והו"ל ניקבו הדקין וטרפה רק דאנן קיי"ל כשיטת הרמב"ם בהפסד מרובה אבל באין הפסד מרובה חיישינן לשיטת הרשב"א ואסור ממילא היוצא בזה בנ"ד דבאין ה"מ אסור ובה"מ איני אומר לא איסור ולא היתר עד יתברר מתוך ספר כנה"ג ואינו כעת לפני גם צריך לעיין בדין שני טחולים שאינם דבוקים זה בזה שנתבאר ביו"ד סימן מ"ג דכשר אפילו באין ה"מ דנראה לכאורה כיון דהטחול דבוק לכרס וכמבואר בסימן מ"ח ע"ש אם כן נהי דניטל הטחול כשר מ"מ דוקא לשיטת רש"י דהו"ל כחסר מברייתו הוא דכשר אבל להרשב"א טרפה דמ"מ הו"ל כאלו הטחול היתר ניטל ביד ממקומו והו"ל ניקב הכרס ואין להכשיר אלא בה"מ וא"כ הי' נראה דמה דמבואר שם באינם דבוקים דכשר אפי' באין ה"מ מיירי שהטחול הא' אינו דבוק בכרס כלל אלא במקום אחר במקו' שאין הנקב פוסל בו אלא דלפ"ז ק"ק דא"כ הא בלא"ה אין היתרת עומד במקום האבר ולא הוצרך להכשיר מחמת דניטל הטחול כשר דבלא"ה כשר ואפשר דאפילו דבוק בכרס במקומו הראוי לו מ"מ כיון דהחלב מפסיק בין הטחול והכרס מש"ה אף אי נימא דהוי כניטל ביד מ"מ לא הו"ל כניקב הכרס ויש לפלפל וצריך להתיישב היטב בדבר זה והנראה לפי עניות דעתי כתבתי

שאלה קכ"ד

איך ראוי לנהוג בדין המבואר בי"ד סימן נ"ד סעיף ג' נעקר מהצלעות גדולות צלע וחצי חולי' עמה טרפה והט"ז והש"ך כתבו שם בשם מוהרש"ל ושאר אחרונים דטרפה גם בצלעות קטנות בצלע וחצי חולי' עמה עיין שם וחיך יש לנהוג בזה

גרסינן בפרק א"ט דף נ"ב ע"א אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרא טרפה ופירש"י דמיירי בצלע לבדה בלי שום חוליא עמה ופליג אדרב דלא מטריף אלא בצלע וחצי חוליא והתוס' שם פירשו דמיירי עם האסותא והיינו כדרב) ופריך ורמינהו כמה חסרון בשדרה ב"ש אומרים ב' חוליות וב"ה אומרים חוליא א' ואר"י אמר שמואל וכן לטרפה וקשה למה לי החוליא הא בלא"ה בצלע לחוד מיטרפא ומשני בשלהי כפלי דיש שם חוליות בלי צלעות ע"כ וקשיא למה פריך מההוא דחסרון בשדרה לשמואל ולא אדרב דאמר התם מעיקרא נעקרה צלע וחצי חוליא עמה טרפה א"כ למ"ל התם החוליא דאם נעקרו גם ב' הצלעות עמה הא בצלע וחצי חוליא לבד מטרפא ולא מבעיא לפי' התוס' דשמואל מיירי נמי עם האסיתא וכרב ודאי קשיא דכי היכי דפריך לשמואל ליפרך לרב אלא אפי' לפירש"י ז"ל דשמואל מיירי בלא האסותא מ"מ כיון דלרב נמי קשה ליפרך מעיקרא לרב וראיתי שעמד בזה מהר"מ מלובלין ז"ל בחדושיו שם ותירץ דלרב לא פריך משום דאיהו לא קאמר וכן לטרפה לכן י"ל לדידי' דלענין טרפה די בצלע וחצי חולי' עכ"ד ומיהו לכאורה קשה דהא כתבו התוס' שם בדף מ"ב ע"ב בד"ה ואמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה דהוא מוכח מאותו מתני' גופי' משום דחסרון לענין טומאת אהל תלוי בשיעור מיתה כי היכי דתני שם בתר הכי כמה חסרון בגלגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות וכיון דהוי שיעור מיתה מטרפא בי' וא"כ גם לרב קשה ממתני' גופי' דאע"ג דאיהו לא קאמר וכן לטרפה דמ"מ למה צריך לענין חסרון לטומאת אהל חוליא שלימה כיון דבצלע וחצי חוליא לבד יש שיעור מיתה ונהי דלב"ש לא מוכח מגופא דמתני' שיהיה חסרון לאהל תלוי בשיעור מיתה כיון דאינהו אמרי בגלגולת כמלא מקדח ולא אמרו שיעור מיתה מ"מ לב"ה דהלכתא כוותייהו מוכח בודאי וא"כ אמאי לא פריך לרב. אכן י"ל בפשיטות דלק"מ דהתוס' שם לא כתבו אלא דמגופא דמתניתין מוכח דעכ"פ כמה דהוא חסרון לענין אהל מטרפא בי' אבל כבר אפשר דאפי' בפחות מטרפא רק דטרפה חי' ולענין אהל צריך שיעור מיתה מש"ה בעי טפי או אפי' טרפה אינו חי' היינו שאינה חי יב"ח ולענין אהל בעי שיעור מיתה היינו שימות מיד מש"ה בעי טפי וכאשר הארכתי בזה בע"ה בכ"ז בחדושי לחולין בר"פ אלו טרפו' מש"ה לא קשיא כלל לרב רק לשמואל דאמר וכן לטרפה וס"ל דלא מטרפה בפחות מב"ח לב"ש ובפחות מחוליא א' לב"ה מש"ה לדידיה פריך שפיר והוצרך לתרץ בשלהי כפלי וא"ש. זהו פשטן של דברים

איברא הא קשיא לי בהא דאמר התם מעיקרא אמרי' לי' רב כהנא ורב אסי לרב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימת מהו ואמר להו רב גיסטרא קאמריתו וגיסטרא הוא מאותן ששה נבלות המטמאין מחיים משום דחשבינן להו מיד כמתה ואין שיעור מיתה יותר מזה וא"כ אפילו למאי דמסיק התם דר"כ ור"א מיירי בצלע וק"ח מכאן וצלע וק"ח מכאן מ"מ קשיא לרב ממתניתין דלמה צריך לב"ה חוליא שלימה עם הצלעות כיון דבשני צלעות עם מקצת מהחוליא אפי' אמציעותה של חוליא קיימת היי גיסטרא וא"כ הדרא קושיא אמאי לא פריך עלי' דרב ונ"ל ליישב דהא חזינן דבמתניתין תני סתם נשברו רוב צלעותי' ומפרש התם בש"ס דהוא דוקא בצלעות גדולות שיש בהם מוח ולא בהקטנות מש"ה ס"ל להש"ס דסתם צלע היינו דוקא בגדולות מש"ה הא דאמר רב דהוי גיסטרא בצלע וק"ח מכאן ומכאן היינו נמי דוקא בהגדול' ומש"ה לא פריך לרב מההוא דחסרון בשדרה דאף ע"ג דאותו המקשה לא אסיק אדעתי' לומר דמיירי בשלהי כפלי כדחזינן דפריך חוליא בלא צלע היכי משכחת מ"מ הא שפיר אסיק אדעתי' דמיירי שם בצלעות הקטנות מש"ה לא פריך לרב וא"ש ואכתי קשיא לפ"ז דקים להו להש"ס דכל סתם צלע דקאמר היינו בגדולות אם כן הא שמואל נמי קאמר נעקרה צלע ומיירי בסתמא בגדולות וא"כ גם לדידי' למה הוצרך לתרץ בשלהי כפלי ולא מוקי בצלעות קטנות וא"ל כמ"ש הרב שפתי דעת שם סק"ד דקים ליה להש"ס דכל שנעקר חוליא עם צלעות אעפ"י שהקשר קיים דהיינו שנעקרו רק קצת חוליא מכאן וק"ח מכאן הו"ל גיסטרא וכדפשיטא לי' להיש"ש כו' ושמואל קאמר וכן לטרפה משמע דאינו רק טרפה מש"ה הוצרך לתרץ בשלהי כפלי ואע"ג דהתוס'