נאות דשא ר

מהטעות דהיינו שישלם ב דינרים וב שלישי דינר דודאי אין לזה טעם וריח דמאן לימא לן דאלו הוי ידע שיצטרך ליתן ב' דינרים וב' שלישי דינר הי' אוכלו הא אדרבא אמדו חז"ל דעת האדם שאינו חפץ לאכול אלא בעד ב' שלישים ממילא אלו שני דינרים שידע הן הן הב' שלישים שחפץ ליתן ואלו הי' יידע שיצטרך ליתן יותר אף פרוטה לא הי' אוכל והרי אלו הי' אומדן דעת חז"ל שאין אדם אוכל רק בחנם ושאם יצטרך ליתן אף פרוטה אחת לא הי' אוכלו אז לא הי' חייב לשלם כלום משום דאדעתא דתשלומין לא אכל רק שלפי שידעו חז"ל דעתו של אדם שבעד שני שלישים ג"כ הי' אוכלו לכן חייבוהו ב' שלישים ממילא מה שסבור שיצטרך ליתן ב' דינרים ונתברר שצריך ליתן ג' דינרים מה מועיל לנו זה שעל הדינר הג' לבד היה טעותו ולא על הב' דינרים סוף סוף מ"מ הא יש אומדנא על הדינר הג' שאם היה יודע אפילו במקצת ממנו לא היה אוכל א"כ לו יהא שכל המאכל אינו שוה רק אותו הדינר וחז"ל אמדוהו שלא הי' רוצה לאכלו אפילו בעד פרוטה דהי' פטור אפילו מפרוטה וזה דבר ברור לא יסופק בו שום בן דעת ממילא דה"ה נמי בנ"ד שאם אוקי בשר שוה כ"ג ממילא הן הן הב' שלישים ושוב לא יתן שום נתינה וכנ"ל כן נ"ל פשוט ואפי' אם איזה מתעקש יאמר שמסופק בזה מ"מ פשיטא דאין להוציא בשביל ספק כזה מיד השוכרים ואפי' הם מוחזקים ועומדים פשיטא לי שצריכין להחזיר כי הדבר ברור כמו שבארתי ולא יסופק בו שום בעל לב ואפילו אם כל אוקי בשר שוה לבדו שנשים גדולים ועם דמי הנתינה שוה ארבעים גדולים דלכאורה י"ל הא חזינן דהחי גברא יצא מכלל האומדן שאמדי חז"ל דהא חזינן שנתרצה לאכול ביותר מן ב' שלישים דהי' אפי' לדעתו שהי' סבור מעיקרא שלא יתן הנתינה מ"מ נתן יותר מן ב' שלישים מ"מ פשיטא דבשביל כך לא חייבו ליתן יותר ולא נכחיש בשום אופן אומדן חז"ל ואף שאנו רואין שנתן יותר במאי דחזינן חזינן ודלא חזינן לא חזינן וא"צ ליתן יותר אף פרוטה מיהו דמי ההתפשרות פשיטת דבריך ליתן אע"ג שכבר נתן עשרים גדולים בעד כל אוקי והיינו שני שלישי שוויו מ"מ הא בעת אכילתו ידע שיתן ההתפשרות ואדעתא דהכי אכל מעיקרא וזה פשוט. באופן דהברירה ביד מחזיקי הפאכט ודטבא להי עבידו להו חם סך ההתפשרות יעלה יותר מן ב' שלישים ואפי' הם עפ"י חשבון ב' שלישים לא יהיה מגיע להם כלום אפ"ה חייבים ליתן להם סך ההתפשרות דהיינו לערך העולה בעד אותו משך שקודם עקירת דירתם ואם חשבון ב' שלישים עילה יותר מן סך ההתפשרות חייבים ליתן להם ב' שלישים כי ההתפשרות נתבטל שיכולים המחזיקי פאכט להחזיר בהם ואין מועיל ההתפשרות רק לענין דחזינן דאדעתא דהכי נתרצו מעיקרא ומש"ה צריכין ליתן אותו סך אפילו הוא יותר מן ב' שלישים אבל כל היכי שעפ"י חשבון ב' שלישים מגיע יותר מההתפשרות צריכין ליתן והיכי שכל אוקי בשר הי' כ"ג דכתבנו שא"צ ליתן בעד הנתינה כלום משום דאותן העשרים גדולים הן הן השני שלישים הין לומר דכיון דחזינן שנתפשרו מעיקרא נמצא נתרצו לאכול ביוקר משני שלישים ולכן יתנו הכל דהא ליתא חדא דהא כבר כתבתי דאפי' כל אוקי שוה שלשים גדולים אפ"ה במאי דחזינן חזינן ובמה דלא חזינן אין לנו להכחיש ולנטות מאומדן חז"ל ממילא ה"נ בהא ותו דכאן בלח"ה לא שייך למימר כך משום דסך ההתפשרות אינו ראוי לכלול כלל בחשבון דהא אותו הסך מחויב ליתן בין יאכל בין לא יאכל א"כ בעת שקונה בשר לאכול שפיר יש לו ליתן ב' שלישים בעד הבשר מלבד סך ההתפשרות דהא אותו הסך כבר נאבד דאפילו לא יאכל יצטרך ליתן וזה מובן וכל זה הוא פשוט בעיני וברור

מיהו עדיין יש לי להסתפק בזה בענין א' והוא דידוע שאנשים שאינם מתפשרים בעד הנתינה הם מקמצין באכילתן ואעפ"כ מה שהוא הכרח להם חינם יכולים לקמץ והכל לפי מה שהוא אדם יש שמסתפק בשני אוקיס בשר בשבוע ויש שדי לו באוקי בשר מערב שבת לערב שבת ועכ"פ רוב בני אדם א"א להם בלתי אכילת בשר לגמרי בכל השבוע רק שאנשים המפשרים המה מרבים באכילת בשר. ולפ"ז מסתברא לכאורה דמה שאמרנו שיופחת להם שליש היינו דוקא ממה שהרבו באכילה ע"י ההתפשרות משא"כ מה שיושם עפ"י שמאים בקיאים שהי' אנשים אלו צריכין לאכול אף אם לא היה מתפשרים מזה צריכין לשלם הנתינה בשלימות כיון שהדבר ברור אצלינו שאף אם היו יודעים שיצטרכו ליתן הנתינה אפ"ה היו אוכלין. ולזה מסכים הסברא אלא דצריך ישוב למה בהני דוכתי שהבאתי שאמר הש"ס לפחות שליש ולא אמרו לשום כמה היו צריכין לאכול אף אם היו יודעים שצריכין לשלם ונ"ל בזה דאין מכל המקומות הנ"ל ראי' דבההוא דאכלה מצידי הרחבה דהיינו שאכלה שעורים שם מצי בעל הבהמה למימר שהי' מאכילה תבן ומה"ט דעת הרבה פוסקים הובא שם בח"מ שאין משלם רק דמי תבן ורוב הפוסקים ס"ל דמשלם דמי שעורים בזול שהוא יותר מדמי התבן ועכ"פ לא שייך התם לשום מה שהיתה צריכה לאכול דהא הי' מאכילה תבן ומה שהרויח במה שאכלה שעורים שא"צ להאכילה תבן משלם דמי שעורים פחות שליש ומההוא דפרה שאולה נמי אין ראיה דהתם יכולין למימר שאם היו יודעים לא היו אוכלים כלל בשר הפרה ההוא והיינו שיכולין לומר שלא הרויחו כלום באכילת הפרה ההוא כי מה שהיה מוכרח להם לאכול בשר אכלו בלאו הכי והפרה הזו אכלו על השובע מחמת שהיו סבורים שלא ישלמו עבורה ולא הרויחו כלום באכילתה שהי' די להם בלעדה מש"ה פוחתין שליש משא"כ בנ"ד שמכל בשר שאוכלין מגיע להם נתינה ממילא מה שהוא הכרח לאכילתם מחויבים לשלם הנתינה בשלימות וכן בההוא דכישא דירקא ג"כ הכי הוא דמצי האשה למימר שלא הרויחה כלום וכל מה שנתן לה לא אכלה רק על השובע בהיותה חושבה שלא תשלם עבורם לזאת לא קימצה ממאכלה כלום וכל מה שמוכרח לה לאכול תמיד אכלה גם עכשיו ובאלו המאכלים מילאה תאותה יתר על הכרח קיום גופה מש"ה פוחתת שליש משום שידעו חז"ל שלמילוי תאוה אין אדם להוט לאכול זולת בעד ב' שלישים ואה"נ אנו היינו יודעים שממה שנתן לה אכלה די הצורך לה נ"ל שהיתה חייבת לשלם בעד כמה שלא הוצרכה לאכול לחם ואם יבינו שמאים שהאשה זו צריכה לאכול בשר והרויחה עכשיו שלא הוצרכה לקנות בשר לאכילתה אזי אעפ"י שעכשיו אכלה בשר הרבה מה שחין דרכה בפעם אחרת כך היא דינה שיהי' נישום כמה בשר היא אוכלת כשצריכה ליקח במעות וככה תשלם במילואו ובמותר תשלם ב' שלישים כן נ"ל וה"נ בנ"ד דכוותי שיהי' נישום סך הפחות שבפחותים מה שצריך האי גברא לאכול בשר בתוך משך זה וישלם הנתינה במילואי ובהמותר ישלם שני שלישים כן נ"ל בזה והבן. אולם בהמותר שאמרנו שישלם שני שלישים ולעיל כתבנו דעפ"י חשבון ב' שלישים לפעמים אין מגיע כלום כגון בעת שכל אוקי בשר ניקח בעד עשרים גדולים רק כתבנו דאפ"ה סך ההתפשרות צריכין ליתן כאשר הארכתי תחלה בביאור דבר זה וויעתה שאמרנו שיושם כל מה שהי' מוכרחים לאכול וישלמו מזה הנתינה בשלימות והמותר ישלמו ב' שלישים ממילא עכשיו אם כל אוקי בשר עשרים גדולים שוב אינן צריכין ליתן כלום מהמותר דאע"ג שאנו רואין שנתרצה מתחלה בסך ההתפשרות היינו בעד מה שמוכרחים לאכול זולת אם סך ההתפשרות עולה יותר ממה שעולה סך הנתינה מאכילה המוכרחת הזו משלמין ממותר הבשר כשיעור המותר שבסך ההתפשרות ולא יותר משום דעל יותר מזה לא ראינו שנתרצה לאכול יותר מההכרח והבן והוא פשוט

ולפ"ז אחרי שבררנו דמאכילה ההכרחית מחויבים לשלם הנתינה בשלימות והמותר ישלמו ב' שלישים לכאורה כך הוא דינא שיהי' נישום כמה אכילה הכרחית שלהם ועל המותר ישבעו כמה אכלו ויפחתו שליש ואם הם מסופקים כמה אכלו אזי בכל השיעור שהם מסופקים צריכין לשלם כדין חמשין ידענא. מיהו דוקא היכי שזה טוענו ברי שאכלו כך וכך מש"ה אם מכחישים בברי נשבעים ואם הם מסופקים הוי מחושואיל"מ אבל אם אלו אין טוענים ברי שאכלו כך וכך והללו טוענים ברי כמה אכלו אזי ודאי אין עליהם רק חרם סתם כמה אכלו ואם מסופקים כמה אכלו חין עליהם רק חרם סתם שאין ידוע להם אם אכלו יותר מסך כך וכך ופטורים מהמותר שהם מסופקים דהא אין כאן עסק שבועה כיון שאין התובע טוען ברי. ותו דלה הו"ל למידע כיון דמעיקרא לא היו יודעים שיצטרכו לשלם בעד מה שאכלו א"כ לא הי' להם לעשות חשבון מאכילתם והפי' למ"ש הש"ך בכמה דוכתי דאפילו היכי דלא הו"ל למידע אמרינן מחושואיש"מ מ"מ הא ביאר בכל אותן המקומות דהיינו דוקא היכי שהתובע אומר שהנתבע יודע אבל אם התובע עצמו מודה שהנתבע אינו יודע לא אמרי' מחושואיל"מ עיין בש"ך סימן שפ"ח ס"ק ל"א וס"ק ל"ו. ובנ"ד מחזיקי הפאכט עצמם מודים שאלו אין יודעים כמה אכלו דודאי לא עשו חשבון בעת שאכלו

אכן נ"ל עוד שדין הזה תלוי בדין המבואר בחו"מ סימן של"ד ס"א השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק באמצע יום הן אם הבעה"ב והפועל שניהם ידעו שדרכו ליפסק לפעמים הן ששניהם לא הו"ל לידע הוי פסידא דפועל ואין יכול להוציא מהבעה"ב רק שכר חצי יום זולת חם הבעה"ב הו"ל לידע והפועל לא הו"ל למידע אז הוי פסידא דהבעה"ב ומחויב לשלם לו בעד כל היום מטעם דהו"ל להבעה"ב להתנות ומבואר שם ג"כ בהגה"ה דהשוכר בית מחברי לדור בו ומת בתוך זמן השכירות א"צ לשלם רק מה שדר בו משום דבעה"ב הוי בזה כפועל משום שהוא בא להוציא השכירות זולת אם כבר קיבל כל השכירות א"צ להחזיר משום דכיון דנתן לו כל שכרו נתרצה שיהי' שלו אפי' אם יארע אונס ע"ש בש"ך תראה כ"ז מבואר. לפ"ז נ"ל גם בנ"ד אם נראה לב"ד שאלו הראנדאריס הו"ל לידע ולחשוש שמא לא יוכלו להחזיק עוד האוראנדא ויצטרכו לעקור דירתם ומחזיקי הפאכט לא הוי להו למידע אז נ"ל דחייבים לשלם פאכט כפי ההתפשרות בעד כל השנה משום דהוי להו להחנות וכן היכי שהקדימו בעת ההתפשרות ונתנו בעד כל השנה אז אין צריכין מחזיקי הפאכט להחזיר להם מהטעם הנ"ל דכיון שהקדימו ונתנו כל ההתפשרות מסתמ' הי דעת' אפי' אם יארע אונס שיצטרכו לעקו' דיר' אבל היכי דתרוייהו הו"ל ליד או היכי דתרווייהו לא הו"ל לידע כמו בעובד שלפנינו שהאנשים הללו החזיקו בסביבות זה ארנדיס מכמה שנים רק עתה חידש השר איזה ענינים עד שא"א להם להחזיק עוד האורנדא ותרוייהו לא הו"ל לעלות כלל על לבם חשש זה וגם לא נתנו ההתפשרות של כל השנה. עדיין בזה הוי כמו ההוא דלעיל דאמרינן דבעה"ב הו"ל כפועל ה"נ מחזיקי הפאכט דין פועל להם