נאות דשא קצט

ההתפשרות אפ"ה צריך לשלם בעד כל השנה ואפילו אם לא יאכל כלום דהא עיקר ההתפשרות כך הוא שיתן לו סך זה בין יאכל הרבה או קמעא וממילא כיון דלא מצי למהדר בי' צריך לשלם לו אותו הסך וזה פשוט אכן נ"ל פשוט דזהו דוקא כל זמן שיושבין באותה העיר השייך לאותן מחזיקי הפאכט אז צריכין המתפשרים לשלם אפילו לא יאכלו כלום כיון דאדעתא דהכי הוא עיקר ההתפשרות משא"כ כשעוקרים דירה לא שייך למימר הכי דהא ענין ההתפשרות ההוא שמחמת שהם משועבדים לאותן מחזיקי הפאכט וחייבין ליתן להם הנתינה ההוא בכל עת שאוכלין לכן מתפשרים בכדי שלא יצטרכו לילך תמיד אצלם ושיוכלו לאכול כאות נפשם וא"כ זה לא שייך רק בעת שיושבין בעיר המושכרת להם ומשועבדים להם אבל כשיושבים בעיר אחרת ואינם שייכים כלל לאותן המחזיקין א"כ אין שייכות כלל התפשרות בזה וא"כ אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נתפשרו וגם בלא"ה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נתחייבו ליתן בעד כל השנה שהרי יהי' צריכין ליתן הנתינה ההוא במקום שידורו שם וזה הוא מושכל ראשון אין מהצורך להביא ראי' לזה ממילא דכשעוקרים דירה באמצע השנה הדבר פשוט שאין צריכין לשלם עוד אולם הדבר פשוט שגם המשכיר יש לו טענה ע"ז כיון שהוא נתפשר בעד כל השנה בהבלעה והדבר ידוע שאין הזמנים שוים שיש זמן ששוה יותר הנתינה ההוא כגון בימים טובים וכן בעתים השכיחים בהמות לשחוט שאז הבשר בזול והכל אוכלים בשר הרבה ואז שוה הנתינה הרבה ויש עתים שהבשר ביוקר והאנשים מקמנים באכילת הבשר ואז אין שוה הנתינה רק מעט והם מתפשרים בעד כל השנה בהבלעה ואעפ"י שדרכם לשלם בעד כל חודש וחודש חלק י"ב מההתפשרות מ"מ לא בשביל זה השכיר לחדשים רק שדרכם כך הוא ליתן תחלה בעד שני חדשים לבטחון ואח"כ נותנים בכל חודש וכן השוכרים מהמלך דרכם כך וזה לפי שא"א להם לעשות שומא בכל חודש כמה הוא שוה ולכן נותנים תמיד בשו' אבל מ"מ אין החדשים שוים שחודש א' שוה יותר מחברו וזה דבר ידוע ממילא דלפ"ז יכולין המחזיקי' לומר אדעתא דהכי לא השכרתי ושמא אותו הזמן שהיו יושבים פה קודם שעקרו דירתם שוה יותר ממה ששוה הזמן שאחר עקירתם וגם בלא"ה יכולין לומר שהקצבה שהתפשרו בעד כל חודש הוא מעט ובזול מאוד דהא נתינה המגיע מאתם כפי ערך אכילתם עולה לכפליים או יותר מסך ההתפשרות ולא נתרצו לוותר להם וליקח מאתם סך מועט אא"כ ושלמו בעד כל השנה שאז הי' סך חשוב עכ"פ אבל עכשיו שאין משלמין רק בעד חצי שנה אדעתא דהכי לא נתרצו לוותר אלא יתנו דוקא כפי שיעור מה שאכלו ונ"ל בזה דלפי הטענה של המחזיקי אורדנא הנ"ל שאמרנו דבעוקרים דירה שוב א"צ לשלם ולפי טענה של מחזיקי הפאכט דאדעתא דחצי שנה לא נתפשרו יהי' הדין בזה דהפשרה בטלה וחייבים לשלם בעד חצי השנה כשיעור שאכלו וכאלו לא נתפשרו כלל ודמי הא מלתא למקח שנעשה בטעות דהשוכרים טעו במה שנתחייבו לשלם בעד שנה תמימה משום שלא ידעו שעיקרו דירתם והמשכיר טעה במה שוויתר מסך המגיע לו לפי שהי' סבור שישלמו בעד שנה תמימה דהא לעולם אין דרך מחזיקי הפאכט להתפשר רק על שנה תמימה וא"כ פשיטא דאדעתא דחצי שנה לא היו מתפשרים וא"כ אין כאן פשרה כלום ומחויבים לשלם כפי מה שמגיע והם כשיעור אכילתם מיהו הא פשיטא דהברירה ביד האורנדריס דאם ירצו לשלם כל הסך של ההתפשרות בעד כל השנה כגון שאם ישלמו בעד שיעור אכילתם מאותו משך שדרו שם יעלה ליותר מסך ההתפשרות אזי הרשות בידם לשלם כל סך התפשרות ונפטרים רק אם אינם רוצים כל הסך לשלם אז צריכין לשלם כפי מה שאכלו וכ"ז פשוט

אמנם היות ידוע כי האנשים המתפשרים אוכלים בשר יותר מאותם שאין מתפשרים כי אלו מקמצין עבור שצריכין ליתן הנתינה לזאת יכולין אלו לומר שאם היו יודעין שיצטרכו לשלם כל הנתינה לא היו אוכלים כ"כ ונראה דהא טענה מעלייתא היא ודמי לההוא דכתובות דף ל"ד הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה שחשבו שהוא של אביהם משלמים דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והוא מבואר בח"מ סימן שמ"א סעיף ד' והטעם דיכולין לומר אם ידענו שאינו של אבינו לא היו אוכלים בשר אבל ב' שלישים משלמין שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול ולאכול (ודרך צחות אמרתי בזה טעם לשיעור שליש עפ"י מה שאמרו רז"ל בגיטין א"ל אליהו לר' נתן אכול שליש ושתה שליש כו' הרי כי האכילה לצורך קיום הגוף א"צ למלא כרסו אלא די באכילת שני שלישים והוא מדרך המוסר לכל הישר הולך שלא לאכול יותר מזה ואינשי דעלמ' הגם שאינו מתנהגי' בדרך המוסר וחפצים למלא את תאוותם מ"מ מחמת קמצנות שמקמצין להוציא הרבה אינם אוכלים ג"כ יותר מכפי ההכרח דהיינו ב' שלישי' כשהמאכל ביוקר משא"כ כשהוא בזול ממלא כרסו ולכן שיעור דמי בשר בזול פחות שליש הוא וק"ל) וכה"ג אמרינן בב"ק דף כ' באכלה מצדי הרחבה משלם מה שנהנית דהיינו ג"כ דמו שעורים מזול עיין בח"מ סימן שצ"א ממילא ה"ה בנ"ד שבשעה שאכלו היו סבורים שא"צ לשלם ועכשיו שמחוייבים לשלם א"צ לשלם רק ב' שלישים ואין לחלק ולומר דבפרה שאולה וצדי הרחבה אין העכוב מהאוכלין משא"כ כאן שהמניעה והעכוב הוא מצדם במה שעוקרים דירה ולכן לא יפחתו להם כלום וישלמו במלואו דהא ליתא חדא דמה יעשו אלה האנשים כי צריכים לצורך פרנסתם לעקור דירה ותו דהא בבבא בתרא דף קמ"ו אמרינן לענין חזרת סבלונות הדר הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר הדרא בה איהו הדרא אפילו כישא דירקא אמר רב הונא בדר"י ושמין לה דמי בשר בזול עד כמה בזול עד תלתא ע"כ ומבואר דין זה באה"ע סימן נ' סעיף ג' ע"ש וכ' הרשב"ם וז"ל כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם ישימו בזול לפחות שליש מדמיו שבענין זה שמין כל מחזירי אוכלין הנאכלין בתחלה שלא לדעת חזרה שאלו הי' יודע שצריך להחזיר לא הי' אוכל משלו ומיהו בזול מחזיר כו' עכ"ל הא קמן דהתם אע"ג דהאשה חזרה בה והמניעה ממנה אפ"ה פוחת שליש ממילא דלפ"ז בנ"ד גמי אפילו אותם הראנדאריש לא היו עוקרים דירה כלל רק שהיו חוזרים באמצע השנה נמי כך הוי דינא דא"צ לשלם בעד מה שאכלו רק שני שלישים אלא דהכא אין הדין כן מטעם אחר מחמת שאינן יכולין לחזור כלל בלא עקירת דירה וכמו שכתבתי בתחלת התשובה כי שכירות הזה נקנה וצריך לשלם בעד כל השנה בין יאכל בין לח יאכל ולא מצי למיהדר ותו דאפילו אי הוי מצי למיהדר נמי לא הוי דינא הכי אם היו חוזרים דא"כ לה שבקת חיי למחזיקי הפאכט דכל אחד יתפשר עמם ויחזור באמצע השנה ולא יצטרך לשלם רק שני שלישים אע"כ דיכולים המחזיקי הפאכט לומר להחוזרים בהם שמתחלה התפשרו אדעתא לחזור בהם וא"כ אין שייך לפחות שליש דהא מעיקרה אכלו אדעתא דתשלומין ולכן כל שחוזרים באמצע המשך צריכין לשלם בשלימות כאמור ומה שאמרו שם בב"ב בהדרא בה איהי דפוחתין שליש ולא אמרינן שעשתה זאת מעיקרא אדעתא לחזור זה פשיטא דליתא דאין זה חשש כלל שתתקדש אשה לאיש אדעתא לאכול כישא דירקא ולמיהדר ואנן סהדי דהחזרה ודאי לאו משום הא הוא ומתחלה אכלה אדעתה שלא לשלם (ועיין כה"ג בפ"ק דמעשר שני משנה ה' ובתי"ט שם אבל כאן ודאי חיישינן להכי ולכן חייבין לשלם הכל. משא"כ אלו שעוקרים דירה שכבר ביארתי לעיל דאדעתא דהכי לא נתחייבו לשלם בעד כל השנה אם יהי' עוקרים דירה ובטל ההתפשרות שפיר פוחתין שליש דהכא לא שייכי טעמים הללו דטעם הראשון לא שייך הכא דהא ההתפשרות בטל. וטעם השני ג"כ פשיטא דלא שייך כי היכי דלא אמרינן כך בסבלונות ה"נ כאי דמי פתי יעשה כזאת שבשביל פחת שליש יעקר סיכי' ומשכני' ורהיט (אם לא היכי דאיכא למיחוש שבעת ההתפשרות כבר ידעו שבאמצע המשך יצטרכו לעקור דירה ואז שפיר איכא למיחש שמח בכוונה זאת נתפשר מעיקרא ובכה"ג בלא"ה יש לפלפל בענין היכי דהאי הו"ל לידע והאי לא הו"ל לידע דאמרינן דהו"ל לאתויי ואבאר בזה אי"ה לקמן וכאן איירינן היכי דלא הו"ל לידע שיעקרו דירה ואין חשש ע"ז) ולכן שפיר הוכחנו דאף ע"ג שהמניעה מהם אפ"ה פוחתין שליש כי היכי דחזינן בההוא דב"ב דאע"ג דאיהי הדרא דינא הכי ונהי דהכא בהדרי לאו דינא הכי מהטעמים הנ"ל מ"מ בנ"ד שפיר הוי דינא דפוחתין שליש אע"ג דהמניעה מהם. ולכן כך הוא דינא בנ"ד שבעד כל מה שאכלו ישלמו שני שלישים

אמנם בענין פחת שליש הזה איכא לאסתפוקי איך יהי' החשבון דהא הבשר בעצמי שוה ג"כ איזה סך מלבד דמי הפאכט ולכן לכאורה לפעמים לא יצטרכו ליתן ב שלישי פאכט ולפעמים לא יעלה אפילו למחצה ולפעמים לא יצטרכו ליתן כלום דרך משל אם כל אוקי בשר שוה י"ח גדולים פו' מחמת הפאכט ובלי הפאכט שוה ח' גדולים א"כ אפשר לומר דזה לח הי' אוכל בשר אלא בעד שני שלישי שווי' דהיינו י"ב גדולים ממילא כיון שכבר הוצרך ליתן בעת אכילתו בעד הבשר ח' גדולים א"כ לא יתן עכשיו דמי הפאכט אלא ד"ג שיעלה הכל לסך יב"ג ולפעמים לא יתן כלום דהיינו בעת שכל אוקי בשר שוה לבדו עשרים גדולים ועם דמי הנתינה שוה ל' גדולים וזה אכל בשר בעת התפשרותו וקנה כל אוקי בעד עשרים גדולים ושוב לא יתן אף פ"א דמי פאכט דהא כבר נתן שני שלישי שווי' של הבשר ויותר משני שלישים אין מגיע מאתו או נימא כיון דהללו לא שכרו מהמחזיקים הפאכט רק הפאכט אין לנו לחשוב שיוויו של בשר ואין לפחות רק שליש מהפאכט ול"ד להך דאכלה מצדי הרחבה ופרה שאולה וכישא דירקא דגוף דבר הנאכל הי' של האחר ופוחתין שליש ממנו משא"כ בזה שגוף הדבר הנאכל הי' שלו ואין כאן שום עסקים וטענות רק על דמי הנתינה לכן יפחתו תמיד שליש מדמי הנתינה ואין לנו לחשוב כלל שוויו של בשר כך יש להסתפק בזה ומסתברא כדמעיקרא דחושבין שפיר דמי שוויו של הבשר אעפ"י שאין כאן טענות רק על דמי הפאכט דהא האי דינא דפחיתות שליש לאו הלכתא בלא טעמא הוא אלא טעמא אית בי' וכמו שביארנו לעיל משום שחכמים אמדו דעתו של אדם שאכל מה שהי' סבור שהוא בחנם ואלו ידע שיצטרך לשלם לא הי' אוכל אזי אמדו חז"ל דעתו שאם הי' בזול שליש הי' ג"כ אוכלו אבל יותר מב' שלישים לא הי' נותן א"כ ודאי דצריך לחשוב גם מה שנתן בעד הבשר דהא יותר מב' שלישים אין אדם נותן וכ"ת דדוקא בהנהו דלעיל שהי' סבור שאוכל הכל בחנם ואח"כ מוכרח לשלם שיימינן ב' שלישים מהכל משא"כ כאן שבעת האכילה ידע שמשלם בעד הבשר ולא טעה רק במה שסבור שהוא פטור מתשלומי הנתינה לכן יש לחשוב ב' שלישים מהנתינה הא פשיטא דליתא וגם בהני דלעיל אי הוי כה"ג כגון מי שאכל מאכל שהי' שוה ג' דינרים והי' סבור שלא יצטרך לשלם עבורו רק שני דינרים ואח"כ נתברר שהכל אינו שלו ושיצטרך לשלם ג' דינרים פשיטא דלא נימא שישלם שני שלישים