נאות דשא קצז

בפ"ע מקובל הלמ"מ דפסוקה ברוב וחסרון כאיסר ולכן הקשו שפיר דאיכא טפי מן ח"י טרפות והוצרכו לתרץ דטעם החסרון משום שסופו ליפסק ממילא מוכח מהתוס' דלא כהט"ז כן נראה לי ברור. ולפ"ז אומר אני בנ"ד בשאילתינו דבאין ה"מ ראוי להחמיר בבהמה קטנה אם יש חסרון בבשר החופה אם רוחב החסרון שליש מן רוב דידיה וכהט"ז והפרי תואר אבל בה"מ יש להקל כתב"ש וכרו"פ מאחר שהוכחנו כך מן התוס' כן נ"ל

ועתה נבא לענין מה שדברנו בסוף סימן הקודם והנך רואה שמה שאמרו התוס' דטעמא דחסרון הוא ע"ש סופו איני מוכרח דלהט"ז ח"ש בלא"ה מה דלח חשיב בתרתי משום דבחסרון כאיסר יש בו שיעור שאם תמתח יהי' גם לרחבו רוב נפסק וא"כ אינו נדון כלל ע"ש סופו אלא הוא עתה כפסוקה וכמו שבארנו תחלה לענין נקדרה כסלע וא"כ לפ"ד הט"ז פשוט דחסרון כאיסר היא נבלה כמו פסוקה ברובו דהא אינו נדון כלל ע"ש סופו וכנ"ל ולכן הדין ברור דחסרון כאיסר הוא נבלה וכבר הוכחתי בסימן הקודם דאפילו להתוס' דנדון ע"ש סופו מ"מ הוי נבלה לאחר שחיטה דלענין זה ג"כ אזלינן בתר סופו וכדברי הכרו"פ שהבאתי לעיל (בריש סי' הקודש) כנ"ל

ויותר מזה אני אומר דגם מה שעשה הכרו"פ לדבר פשוט דלדעת הרמב"ם דפ"ה הוי נבלה מחיים מידה היכי דנדון ע"ש סופי דאינו נבלה מחיים כגון בצירף השלם דהוא מטע' שסופו לחסור דמ"מ כל זמן שאינו נחסר עדיין לא הגיע לתכלית החולשה שיהי' נחשב כמתה ע"ש נ"ל שאין הדבר כך אלא דלהרמב"ם הוי הכל נבלה מחיים והוא מהראי' שהבאתי לעיל מהש"ס (בס"ס הקוד') מדפריך תרי פסוקי הוי חשבינהו כחד בציר להו חדא ומחי פריך דלמא תדר"י לא חשיב כלל נ"ה ופ"ה עבור שהם נבלה ונשאר תחת פ"ה חסרון הגרגרת ח"ו דגם חסרון הגרגרת הוא נבלה מחיים ומש"ה פריך שפיר דאי לא חשיב נ"ה ופ"ה מחמת שהם נבלות לח יחשוב ג"כ חסרון ומוכח דלא כהכרו"פ וליכא למימר דלעולם חסרון הואיל ונדון ע"ש סופו אינו נבלה מחיים רק לאחר שחיטה כדברי הכרו"פ ואפ"ה פריך שפיר דאי לא חשיב פ"ה לא הו"ל למיחשב גם חסרין הואיל שהוא ג"כ נבלה לאחר שחיטה עכ"פ הא ליתא דמנ"ל להמקשה להקשות דהא לדברי הרמב"ם שפיר י"ל דמה שהיא נבלה אחר שחיטה קרי לי' שפיר טרפה הואיל שמחיים אינו רק טרפה וכמו שהוקשו התוס' בחולין דף ל"ג ד"ה ורמינהו והוצרך לדחוק ע"ש וכנראה שמכח הקושיא זו הוציא הרמב"ם את דינו דנ"ה ופ"ה הם נבלה מחיים משום דהוקשה לו קושי' התוס' דלמא מתני' דאלו טרפות מיירי בחיים אע"כ דהוי נבלה מחיים ופריך שפיר היכי קרי לי' טרפה וכמדומה שראיתי כך באחרונים וממילא דלפ"ז קשיא כנ"ל מאי פריך פסוקי תרי הוי כי' נימא דלא חשיב כלל פ"ה עבור שהוא נבל' מחיים ונשאר במקומו חסרון שהוא רק טרפה מחיים אע"כ דגם חסרון אעפ"י שאינו נדון רק ע"ש סופו כדברי התוס' אפ"ה הוי נבלה מחיים להרמב"ם ודלא כהכרו"פ

אמנם דעדיין אין מזה ראי' די"ל דהרמב"ם לא ס"ל כלל כסברות התוס' דטעמא דחסרון הוא משום שסופו ליפסק אלא הוא פסוקת הגרגרת ממש וכאשר ביארתי לעיל לדעת הט"ז ומש"ה הוי גם חסרון נבלה מחיים ופריך שפיר אבל לעולם י"ל דהיכי דנדון ע"ש סופו כגון בצירוף שלם אינו נבלה מחיים וכדברי הכרו"פ אכן נ"ל להביא ראי' אחרת לזה מההוא דריש חולין דף מ"ה א"ר יהודא אמר רב ניקבה כנפה מצטרפין לרובה ומתיב ר' ירמי' מגלגולת אלמא כיון דשיעורא מלא מקדח כו' ע"ש ובחידושינו ביארתי שם כל הסוגיא לפי כל השיטות. וכמו שרמזתי לעיל בסימן זה בד"ה אמנם) ולשיטת הרמ"א שהבאתי לעיל (שם) דס"ל דשטח איסר קטן מרוב היקף ממילא חידש ר' יהודא דכנפה אין דינו כחסרון דאלו בחסרון סגי באיסר אעפ"י שרובו שלם משא"כ כנפה דינו כאין בו חסרון דלא מיטרף עד דאיכא רובא נפסק (ובחדושי הארכתי ע"ש) וכן לכל השיטות ע"כ הפי' כך דחידש רב יהודא דבחסרון בעינן רוב נפסק ואהא פריך מגלגולת דהוי שיעורא בנפה כמו בחסרון ולמה בגרגרת בעי' שיעורא טפי ע"ש בגמרא ותבין ומש"ס זו נ"ל מוכח דינו של הב"י בסימן ל' שכ' דבגלגולת מצטרף ג"כ השלם עם הנקבים כמו בגרגרת דאל"כ לא הוי פריך כלום דדלמא בגלגולת דאין משערין רק הנקבים הוי שיעור בנפה כמו בחסרון משא"כ בזה דחושבין גם השלם מש"ה בעינן שיעורא טפי אע"כ קים לי' להש"ס דגם בגלגולת מצטרף השלם ויש לפלפל בזה אלא שאין כאן מקומו. והשתא אם איתא לדברי כרו"פ קשה מאי פריך הא משמעות דברי ר' יהודא דאמר מצטרפין לרובא משמע דדינו כאלו רוב נפסק והוי נבלה א"כ דלמא מש"ה בעי שיעורא טפי דבשלמא בגלגולת דחסרון כסלע הוי שיעור מיתה דהיינו טרפה ולא נבלה כדמוכח מדברי התוס' בר"פ א"ט בד"ה וכן לטרפה ע"ש מש"ה הוי שיעור נפה כמו בחסרון דאע"ג דבנפה מצטרפין גם השלם מ"מ כך הוא דינו דהא לענין טרפה שפיר מצטרף השלם על שם שסופו לחסור משא"כ לענין נבלה מחיים דאין נדון השלם לחסר ממש להכרו"פ מש"ה לא הוי נבלה עד דאיכא רובא וא"כ לא פריך מידי ואפי' לדברי הב"י דגם בגלגולת מצטרף השלם מ"מ לא פריך כלום דאלו לענין טרפה שפיר מצטרף השלם משא"כ לענין נבלה מש"ה בעי שיהי' רוב עם השלם אע"כ דלא כהכרו"פ אלא דכל מה שסופו לחסור דיינינן לי כחסר אף לענין נבלה מחיים מש"ה פריך שפיר דכי היכי דבגלגולת לענין טרפה הוי שיעור דחסרון ונפה שוה ה"נ בגרגרת לענין נבלה מחיים ראוי שיהיה שיעור דחסרון ונפה שוה וא"ש. ומיהו דגם מהא אכתי ליכא ראיה לסתור דברי הכרו"פ דשפיר י"ל דלענין נבלה מחיים לא מהני מה דנדון ע"ש סופו ואפ"ה פריך שפיר לפי דעת התוס' דטעמא דחסרון בגרגרת הוא ג"כ משום שסופו ליפסק וה"כ נימא דגם חסרון אינו נבלה מחיים כיון דהוא רק נדין ע"ש סופו ממילא דגם דין נפה אינו נכלה והוה רק טרפה ומש"ה פריך שפיר מגלגולת דחזינן בי' דלענין שרפה שוה שיעור דחסרון עם שיעור דנפה אבל הם נימא כהט"ז דהחסרון באיסר הוי ממש כפסוק רוב והוי נבלה מחיים להרמב"ם אם כן איכא שפיר ראיה הנ"ל דמדפריך מגלגולת לדין נפה שהוא בצירף שלם ונדון ע"ש סופו ומאי פריך דלמא משום הכי בעי שיעורא דרוב כדי שיהי' נבלה אלא על כרחך דלא כהכרו"פ. והשתא מוכח ממ"נ דלא כהכרו"פ דאי סבירא ליה להרמב"ם כשיטת התוספות דטעמא דחסרון בגרגרת הוא משום שסופו ליפסק אם כן יש הראיה הראשונה מההוא דפריך פסוקי נמי תרי היי כו' וכאשר ביארתי תחלה דלפ"ד התוס' איכא ראי' משם דלא כהכרו"פ ואי ס"ל להרמב"ם כשיטת הט"ז דחסרון בגרגרת הוי כפסוק רוב וטינו נדון כלל ע"ש סופו ח"כ איכא ראיה זו מדפריך מגלגולת וכנ"ל ודוק היטב. באופן שנראה לי ברור דגם לענין נבלה מחיים לדעת הרמב"ם אין חילוק בין מה שהוא עתה נבלה מחיים ובין מה שנדון ע"ש סופו דכל שסופו כך דיינינן לי' לגמרי כאלו ככר נעשה. והנה יש עוד לפלפל הרבה ע"פ דברינו אלה באותו סוגיא דניקבה כנפה אלא שלא רציתי להאריך יותר עיון בחדושינו שם וכאן אין המקום להאריך יותר ועכ"פ הגענו להמבוקש שלנו דאפילו לענין נבלה מחיים לא גרע דבר שנדון על שם סופו וכנ"ל

ומכש"כ לפי דברי התב"ש ברסי' ל"ג שביאר בדעת הרמב"ם דמה שאומר דנ"ה ופ"ה הוי נבלה מחיים אין הכוונה שתהיה חשובה כאלו כבר מתה ויטמא טומאת דז"א דבודאי יכולה לחיות עדיין ואינה מטמאה אלה הכוונה דכיון דאירע קלקול במקום שחיטה ולא יהיה לה היתר בשחיטה מש"ה רביע עלה אפי' מחיים איסור נבלה ולא טומאה ע"ש בדבריו באריכות א"כ פשיטא דאין מקום לדברי הכרו"פ דכי היכי דמודה הכרו"פ לענין מה דהוי נבלה אחר שחיטה דהדין כך אפילו במה דנדון ע"ש סופו ממילא דה"ה להרמב"ם לענין נבלה מחיים ג"כ הדין כך דכיון דלא יועיל בה שחיטה מש"ה אפילו בעודה בחיים רבוע עלה איסור נבלה והכרו"פ לא כ' דברים אלו רק לגרמי' דאע"ג דאיהו נמי כ' שם כדברי התב"ש דהרמב"ם מודה דאינה מטמאה ולא קאמר רק לענין איסו' נבלה ע"ש מ"מ אסברה לה שם בטעמא אחריתי דלענין טומאה בעי מיתה ממש משא"כ לענין איסור כל שהגיעה לתכלית החולשה יש עלי' איסור נבלה ע"ש בדבריו מש"ה כ' דכל מה שנדון ע"ש סופו אין ראוי שיהיה נבלה אפילו לענין איסור משום דעדיין לא הגיעה לתכלית החולשה משא"כ להתב"ש דאסברה לה דלענין איסור הוי נבלה אפילו מחיים מחמת שא"ח לה שתותר בשחיטה פשיטא דגם במה שהוא ע"ש סופו מ"מ הוי עלה איסור נבלה הפילו מחיים כיין שלא תותר עוד בשחיטה ואין מקום כלל לדברי הכרו"פ וזה פשוט

ויצא לנו לענין שאילתינו (שבסימן הקודם) דחסרון בגרגרת כאיסר ואפילו בכנפה שאין בו כאיסר רק עם השלם אפ"ה הוי נבלה ונ"מ לענין חו"ב מיהו מה שבא בלשון השאלה דנ"מ נמי לענין הביצים דיש חילוק בין טרפה לנבלה דהיינו דס' ביצת טרפה אסורה וספק ביצת נבלה מותרת נ"ל דזה ליתא ואפילו בפסוקה ברובא וכן בנקובת הושט דהוי לכ"ע נבלה אפ"ה הבצים אסורים גם בספקן והיינו דהא החילוק בין נבלה לטרפה הוא דביצת טרפה אסורה מדאורייתא משום שגדלה באיסור משום שגם אחר שנטרפה יכולה הביצה לגדל כיון שיש עדיין חיות באותו העוף משא"כ ביצת נבלה דבודאי לא גדלה אחר שנתנבלה לעיין בתוס' חולין דף נ"ח ד"ה ושוין וא"כ לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים דקיי"ל כוותייהו דנ"ה ופ"ה אינו מחיים רק טרפה אלא דאחר שחיטה הוא נבלה משום שאין שחיטה מועלת בהם א"כ פשיטא דביצתה כדין ביצת טרפה ממש דהא יכולה ליגדל אחר שנטרפה אלא אפילו להרמב"ם דס"ל דהוי נבלה מחיים מ"מ ביצתה כדין ביצת טרפה דאי כוונת הרמב"ם לומר דמטמאה מחיים וכמתה ממש חשבינן לה א"כ ודאי דדעתו נדחית לגמרי וכמו שהקשו עליו כל הבאים אחריו ראשונים ואחרונים שזה מוסתר מכל הש"ס אע"כ כוונת הרמב"ם כמ"ש תב"ש דבאמת איכא חיותא בנ"ה ופ"ה רק דאיסור נבלה הוא דרביע עלה משום שא"א לה שתותר בשחיטה וא"כ עכ"פ הביצה גדלה באיסור וכן נמי לדברי הכרו"פ דהוי בהו איסור נבלה משום שהגיעו לתכלית החולשה וחשבינן להו כמתה מ"מ הואיל וחזינן דאינה מטמאה משום דעדיין חייתא אית בהו מש"ה אעפ"י שהגיעו לתכלית החולשה מ"מ הביצה עדיין גדלה בה ודוקא בששה נבלות שהן מטמאין מחיים משום דקי"ל דליכא בהו שום חיותר ובזנב הלטאה שמפרכסת שוב לביצה ליגדל והויא ביצתם כדין ביצת נבלה וכן כ' הרב פרי מגדים בש"ד סימן פ"ו סעיף קטן ח' עיין שם אבל זו דעדיין חיותא אית בה אף על פי שהגיעו לתכלית החולשה מכל מקום ביצתה גדלה באיסור