נאות דשא קעו

טרפה ה"ה יתר אעפ"י שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו וא"כ ע"כ אין סופו לינטל דבדבר שסופו לינטל או לינקב אינו חי יב"ח כמו שאבאר אח"כ וממילא אע"ג דהרבה פוסק ים חולקין עליו וקיי"ל דיתרת נמי חין חי וכמו שהארכתי בזה בתשובה ולעיל סי' י"ד) מ"מ לא פליגי רק בהא דאינהו ס"ל דכי היכי דניטל אינו חי ה"ה יתר נמי אבל לא מצינו לשום א' מהחולקים עליו שיסתור את דבריו לומר איך אפשר דיתר חי הא סופו לינטל א"ו דליתא. ותמיהני שהתב"ש עצמו בסימן ל' סק"ח נטה שם בתחלה לדברי הרשב"א דיתרת חי ע"ש ואיך הסכימה חכמתו הגדולה לומר דסופו לינטל ומה שאמרתי דכל שסופו לינטל או לינקב אינו חי הוא דבר ברור ומוכח בכמה דוכתי ואזכיר קצתן ונ"מ כגון ניקב חצר הכבד דטריפה מטעם שסוף הכבד לינטל וכן בסרכא שלח כסדרן להסוברים דטריפה משום שסופו להתפרק אמרינן דמיום שניקב חצר כבד אף שעדיין לא ניטל הכבד אינו חי ולא אמרינן כיון דעדיין עכשיו יש הכבד חיו יחי' וראי' מדברי התוס' ר"פ ח"ט דף מ"ב ע"ב בד"ה ואמר רב יהודה כו' שכתבו שהרי יש בני אדם הרבה שניטל יותר מן מלא מקדח ועדיין חיים יעו"ש ותראה שאין כוונתם שחיים אחר שנפסק הקרום דזה א"א כמובן רק כוונתם שבהיות נחסר הגלגילת לבד ועדיין הקרום שלם הם חיים הרבה הרי דאפילו אותן שהן טרפות ע"ש סופן אינם חיים ועוד ראי' ממ"ש התוס' בסוגיא דאזלינן בתר רובא שחובשין י"ב חדש עיין שם ואכתי ניחוש שמא יש בו טרפות שנטרף על שם סופו וכן ראיתי להרב פרי מגדים בשפתי דעת סי' ר"ן סק"ה כ' דפשיטא לי' דמה שטרפה ע"ש סופו אינו חי רק דמספקא לי' אם אינו חי יב"ח מיום שניקב הטרפש א"ד דתוך יב"ח סופו שתנטל הכבד ומן אזלא יחי יב"ח ונ"מ בספק אי סגי בשהי' יב"ח או בעינן כד"ח יעו"ש והנה ספק זה לא מוכח מהראיות שהבאתי די"ל דמ"ש התוס' שחיים הרבה היינו כד"ח וכן מ"ש דחובשין יב"ח י"ל דלאו דוקא אלא כד"ח ומ"מ דברי עדיין חזקים חדא דנהי שיהי' כן דבעינן כד"ח מ"מ הרי הרשב"א כ' דיתרת מרבה כחול ימים והו"ל לומר דחי כד"ח ולא יותר ותו דהרב פרי מגדים שם פשט ספקו מדברי רש"ל דאינו חי יב"ח מיום שניקב הטרפש ועוד יש לי כמה ראיות לספקא דהרב ז"ל חדא מהנך פוסקים דאסרו בסרכא החלב מהבהמה כל יב"ח עיין בש"ך סימן פ"א סק"ד ואע"ג דבכללן יש הסוברים דסרכא טריפה מטעם שסופה להתפרק ואפ"ה לא אסרו למפרע עד כד"ח אע"כ דאינו חי מיום הסרכא יב"ח. ועוד ראי' מדאמר בש"ס פא"ט דף נ"ז ע"ב על ההוא דחסרון הגרגרת כאיסר והרי רחל אחת היתה בשכונתינו שנקדר קנה שלה וחיתה והביא לו ראי' דע"כ לא חיתה אלא יב"ח ע"ש ומדמה לה לשמיטת ירך ע"ש והרי התוס' בדף מ"ג בד"ה הנך כתבו דטרפות דחסרון הגרגרת הוא רק משום דסוף שיפסק הרוב וא"כ הו"ל לומר דחי כד"ח וגם מדמדמה לה לשמיטת ירך שהוא טרפה מעצמה ושם ודאי דוקא יב"ח קאמר ה"ה בהא ע"ש ותבין ותו פריך התם על חסרון גלגולת ממעשה בענבול בא' שנפחתה גלגלתו וחי וקאמר ימות החמה הי' וקאמר בהדיא דא"א לו לחיות יב"ח אף ע"ג דהתוספת בר"פ כ' דאינו טרפה אלא משום שסוף הקרום לינקב ש"מ דהכל שוה והוי השיעור אצלם י"ב חודש ואף על גב שכתב התב"ש סי"ל סק"ח על ההוא דענבול וקרימות קנה דמשני לי' קושטא דמלתא דתוך י"ב חודש הוי ואלו היה מקשה ממי שראה שחי יותר מיב"ח היה אומר לו זה חזק טבעו היה וחי ב' וג' שנים יעו"ש מ"מ הדבר פשוט שאין זה ענין רק לנדון דידי' שאמר דמה שאמרו דאין טרפה חי' יב"ח היינו בבינונים אבל יש שטבעם חזק ומתקיימים יותר אהא שפיר קאמר דהא דקאמר בההוא דענבול י"ב חודש היינו על הסתם דבכל דוכתי השיעור י"ב חודש אבל לומר דבההוא דטרפה ע"ש סופו הוי תמיד השיעור כד"ח א"כ לאיזה ענין הזכיר יב"ח וגם מדמי' לי' לשמיטת ירך שהוא טרפה מחמת עצמו וזה פשוט (ומדי דברי בזה אזכיר מה שראיתי שם מלתא דתמיהא באותו הס"ק שכ' וז"ל ותו בלא"ה אין להכשיר פחיתות הגלגולת מטעם שחי יב"ח שהרי רבותינו בעלי התוספת העידו בדף מ"ב שיש אנשים הרבה שניטל מגלגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים כו' ע"ש שהוציא טרפות דגלגולת מן הכלל שנתנו חז"ל דטרפה אינו חי ע"ש באורך והדברים תמוהים דאדרבא בדברי התוס' הנ"ל מבואר להיפוך דהרי מתוך קושיא זו דעדיין חיים הוציאו דטרפות דגלגולת היינו עם הקרום ור"ל שאותן אנשים שחיים היינו כשהקרום שלם ע"ש ואין להאריך כי אין כאן מקומו ודו"ק) ועיין ג"כ בח"ץ סי' ע"ז שהאריך להוכיח דאע"ג דאמרינן כל יתר כנטול מ"מ אינו דומה ממש לנטול ע"ש ואלו הי' סופו להיות ניטול הי' דומה אליו ממש כאשר הוכחנו דכל מה שסופו להיות הוי עתה כאלו הי' באופן שנתבאר בראיות דאין יתר סופו לינטל ויתבאר אי"ה עוד ראיות לזה אח"כ אי"ה ואם שהכרו"פ בסימן נו"ן כ' בלשונו שסוף האבר להיות כלה ונחסר אגב שיטפא כ' כן ועיקר כוונתו אינו אלא לומר דדין יתר כדין ניטל ולא כדין חסר וכן הוא בדבריו ברסי' י"ג ע"ש ודו"ק)

אולם אין מהצורך להרבות עוד בראיות ע"ז כי הנ"ל הדבר ברור דגם התב"ש מודה דאין שום יתרת סופו לינטל ולא חידש זאת התב"ש רק בריאה וס"ל דכיון דהריאה מליאה רוח ומרחפת תמיד והוא ג"כ חלושה בטבעה לכן אם יש בה יתר סופו ליפסק אמנם כל הבא לחלק בזה בין יתרת דריאה ליתרת דשאר איברים עליו הראיה מהש"ס או מהקדמונים וכל זמן שאין אנו רואין לזה ראיה ברורה מהש"ס או מהקדמונים ודאי דאין שום חילוק וכולהו בחדא מחתא מחתינהו. ותו דגם ביתרת דריאה עצמה מבואר שאינה כך מדכתבו הפוסקים ביתרת מגבה שסופה להתפרק ושום שמתחככת בצלעות ש"מ דבדרא או מקמא דליכא חיכוך אין סופו להתפרק ומאן דמטריף לא מטריף רק משום כל יתר כנטול דמי והכי מוכח מ ברי הד"מ והש"ך בסימן ל"ה ס"ק ל"ט שכתבו לענין יתרת נגד חריץ הורדא דיש לאסור במקום שאוסרין יתרת מקמא ולא דמי לפיצול שתחתיו גומא דהתם אינו יתרת כלל וגם איכא הגנה שלה תתחכך אבל בשאר יותרת מה מהני הגנת החריץ הא אמרינן כל יתר כנטול דמי עכ"ד ע"ש הרי מבואר שאין ענין הגנת החריץ כלל ליתרת מקמא משום דאין טעמא כלל מחמת שסופה להתפרק רק משום כל יתר כנטול דמי. וזהו שכתבי מה מהני הגנת החריץ ואם איתא דיש ביתרת מקמא שני טעמים להטריף חד משום כל יתר וחד משום שסופו להתפרק אם כן הכי הוי להו לכתוב נהי דמהני הגנת החריץ לענין שלא תתפרק מכל מקו הוי יתר כנטול ומדכתבו וזה מהני ש"מ שאין יתרת מקמא סופה להתפרק כלל ומכ"ש יתרת בדרא והמטריפים הוא רק משום דס"ל דלאו אורחי והוי יתר כנטול והכי משמע מדכתבו הפוסקים שם דפיצול מקמה טריפה משום דכיון שנתפצל אינו חזק וסופו להתפרק משא"כ יתרת חזק הוא ואינו סופו להתפרק ומשמע דליכא מאן דפליג בהא דהמטריפים נמי מודים דאין סופו להתפרק והכי רהיטת לשון כל האחרונים מורה לזה. ותו דמבואר בהדיא דאפילו ביתרת מגבה דלכולו עלמא לאו אורחי' אפי' היכי דליכא למיחוש לחיכוך בצלעות אין סופו להתפרק כי אמ"ש הט"ז בסימן ל"ה סקי"א לענין פיצול שתחתיו גומא דאם הפיצול קצר מהגומא מזה נראה שהיא יתרת ולא פיצול וטרפה כ' בנה"כ דמה בכך מ"מ כיון שמונח בגומא אין מתחכך ולח יתפרק ואם איתא נימא כיון דמגבה לאו אורחא אם כן יתפרק אע"פ שאינו מתחכך אע"כ דכל היכי דליכא חיכוך אין סופו להתפרק אפילו במידי דלאו אורחי' ומכ"ש ביתרת בדרי או מקמא אפילו למאן דמטריף (ונהי דדברי נה"כ לכאורה קשיין דנהי דיש לה מקום לנוח ולא תתפרק מ"מ כיון דיתרת הוא יהיה טרפה מטעם יתר כנטול וכמו שכ' הוא עצמו והד"מ לענין יתרת נגד חריץ הורדא שהבאתי תחלה וצ"ע ואין כאן מקומו ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן בסימן קי"ז הא מיהת עכ"פ נקטינן מיני מה שאנו מבקשין דביתרת כל היכי דליכא חיכוך אין סופו להתפרק)

ובהא מיושב מה שהקשה התב"ש סימן ל"ה ס"ק כ"ט אהא דאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא והקשה דהא דאמר ה' אוני אית לה לריאה הוא מיותר והיה די באומרו ג' אוני אית בריאה בימין וב' בשמאל יעו"ש שהאריך והנ"ל דאחר דרבא רצה לומר דיתר טרפה וכוונתו לכל מין יתר הן בדרי הן מקמא הן מגבה ולפי הכלל המונח בידינו בדיני יתיר דלא אמרינן כל יתר כנטול דמי אלא בהיות היתר עומד במקום שראוי איתו האבר להיות הבל בלח"ה אינו נחשב רק דלדול בשר בעלמא אעפ"י שיש לו צורת אותו האבר וא"כ בשלמא יתרת בדרי דאונא שפיר יש להטריף כיון שעומד במקום שראוי להיות אונא אמרינן כל יתר כנטול משא"כ שלא בדרי דאונא דלא שייך לומר יתר כנטול למה יהי' טרפה הא תינח ביתרת מגבה דנהי דליכא למימר בי' כל יתר כנטול מ"מ יש טעם להטריפו משום שיתחכך בצלעות וסופו להתפרק משא"כ מקמא דחיכוך ליכא ולא יתפרק וגם ליכא למימר בי' יתר כנטול הואיל שאינו במקום האונות לכן הקדים רבא ואמר ה' אוני אית לה לריאה ר"ל דאע"ג דמקומן הם ג' בימין וב' בשמאל מ"מ כל הריאה הוא מקומן של האונות כיון דכל הריאה אינה רק אבר א' שלם אין לחלק בה שום חילוק וכולה הוא נקרא מקומן של האונות ולכן בכל מקום שנמצא שם יתיר אונא שייך למימר ביה כל יתיר כנטול דמי מש"ה טרפה גם במקמא כן נ"ל נכון והתב"ש שלא רצה לתרץ כך משום דאזיל לשיטתי' דסובר דכל יתרת דריאה למאן דמטריף סופו להתפרק כיון דלאו אורחי' בהכי ומש"ה א"צ לבקש שום טעם לטריפות יתיר אוני רק דכיון דלאו אורחי' בהכי סופו להתפרק ויהי' נקב וטריפה אפי' במקום דלא שייך למימר בי' כל יתר כנטול אבל לי נראה ברור שאין הדבר כך אלא ככל אשר דברנו וכמו בכל האברים דאע"ג דלאו אורחייהו למהוי תרתי אפ"ה לא מטרפינן לה אלא היכי דאיתי לטעם יתר כנטול דהיינו בהיותו עומד היתרת במקום האבר אבל כל שעומד למטה ורחוק ממקום האבר אע"ג דהתם נמי לאו אורחי' אפ"ה כיון דשם ליכא יתר כנטול כשר ה"נ ביתיר אונא אפי' במה דלאו אורחי' כלל לא מטרף (זולת מגבו דשם סופו להתפרק ע"י חיכוך ונהי דלאו אורחי' מ"מ אין לנו משום מאי להטריף דאטו אם נמצא איזה שום שינוי בבהמה מה דלאו אורחי' נטרפיני' וה"נ באוני יתירה נהי דלאו אורחי' לא מטריף עבור הא משום דאין סופה להתפרק בכל מקום דליכא