נאות דשא קע

ובמג"א סקי"ט וז"ל הרר"י כו' כשחולצן נגמרה מצותן ר"ל היכי שחלצן סתם ומ"ש וזהו ג"כ כוונת מהר"ח ר"ל דמיירי שחלצן סתם ולכן אם נשאר עליו ט"ק עדיין לא נקרא נגמרה מצותן ומה שסיים וכן משמע בד"מ אע"ג דהד"מ כ' דמהר"ח מיירי באין דעתו וכמו שהביא בט"ז ס"ל להמ"א דהאי אין דעתו כוונתו בסתמא דאי שלא היה דעתו בהדיא ודאי הוי נגמר המצוה אפי' אם נשאר ט"ק. (סי' ט) מג"א סק"א וא"כ אינו פוטר אלא במינו משום דהא דצמרה פסול לתכלת יליף בש"ס מקרא והיה מקום לומר דצמר מקרי ואפ"ה התורה פסלה לציצית ולא יפטור אפי' במינו מש"ה הוצרך לכתוב דבמינו פוטר משום דקרא קמ"ל שאינו נקרא צמר כלל והרי הוא כשאר מינים. ובס"ק ג' כי י"א דבמשי דוקא משי פוטר זהו דעת הגהות מיימוני הובא בב"י דס"ל הא דאמר בש"ס צמר ופשתן פוטרין בין במינם בין שלא במינם היינו דוקא צמר ופשתן יחדיו ע"ש ממילה בזה"ז דליכא תכלת וא"א לעשות מכלאים א"כ במשי דוקא משי פוטר. ובסק"ד דלדעת הר"מ מרונטנבורג אין לטלית זו תקנה ר"ל דעת הגה"מ הנ"ל דאז אין לו תקנה דצמר אין פוטר למשי ומשי אין פוטר לצמר ופשתן בלאו הכי א"א לכן אין לו תקנה וסיים ומ"מ לדעת המקילין כו' ר"ל שנוהגים דלא כהב"ח שהביא בס"ק הקודם גם בזה יעשה ציצית צמר אבל לא משי כיון דבטלית מעורב צמר ואין המשי פוטרו. ובסק"ה ועיין ברא"ש בשם בעל עיטור דסובר דמדאורייתא בעי צמר כצ"ל ור"ל דס"ל דפשתן אין פוטר אפי' בפשתן ובעי' דוקא צמר והא דאמר הש"ס בשיראין או צמר או פשתן היינו למ"ד דשיראין מדרבנן דלכך מיפטרי בכל דהו הבל טלית דאוריי' לא מיפטר בלא תכלת או צמר לבן במקומו עכ"ל בעל העיטור ובזה יובנו לך דברי המג"א ובסק"ז דעיקר הגזירה משום תכלת כו' ר"ל ר"ת והגאונים שאסרו לעשות טלית פשתן הטעם הוא כיון שתכלת הוא עיקר המצוה חיישינן דלמא אתי למרמי בי' תכלת ויעשה כן בכסות לילה או שמא יקרע הטלית ויהי' כלאים שלא במקום מצוה אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל כו' עכ"ל תשובת הרא"ש הובא בב"י

בט"ז סק"ד ופי' ב"י הטעם כו' מלהטיל בו ציצית כמ"ש בסמוך כו' ר"ל דשאר מינים אין פוטרים בו וצמר א"ח משום כלאים וא"א למיעבד בי' רק ציצית של פשתן וגזרו חכמים שגם זה לא יעשו משום גזרה אטו כסות לילה עיין מ"ש לעיל בדברי המ"א סק"ז: שם ומש"ה כ' בסמ"ק בשל משי כו' ור"ל וקמ"ל סמ"ק להוסיף על דברי ר"ת שלא לעשות ציצית של פשתן אפי' בשאר מינים משום גזרה שמא יעשה כך בטלית של פשתן: שם הא מסיק רבינו הטור אח"כ היתר ציצית כו' אחר שהביא הטור דברי סמ"ק וז"ל אעפ"י שהגאונים ור"ת אסרו לעשות אפילו ציצית פשתן לטלית פשתן ר"ש ורב אלפס התירו ולזה הסכים א"א הרא"ש עכ"ל וא"כ לדברי הב"י בטעם הסמ"ק דאסור בשאר מינים גזרה אטו פשתן א"כ מה הביא הטור דברי הסמ"ק הרי הטור הוא מתיר בפשתן גופי: שם ונ"ל פירוש דברי סמ"ק כו לטעם האוסרים בשם הרי"ף וכו' היינו דס"ל דמוכח מלשון הש"ס ריש יבמות דלית הלכתא כרבא דאמר צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן כו': שם וגירסת הטור בסמ"ק כו' תיבת אפילו ולכך פי' כו' ר"ל שבסמ"ק שהיה לפני הר' הב"י הי' כתוב ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפי' בטלית של משי ע"כ דלפ"ז משמע דכ"ש שלא יעשה אפילו בטלית של פשתן וכפי' הב"י אבל הטור לא העתיק תיבת אפילו. שם כן נ"ל לדעת הטור על נכון דמש"ה הביא כולי כוונתו דאלו להב"י דטעם הסמ"ק הוא רק גזירה אטו פשתן א"כ תחלה הו"ל להטור להביא דין פשתן ואח"כ דברי הסמ"ק: שם דאי הביאו בסוף ה"א דמפרש דברי הסמ"ק כו' ר"ל דהטור נזהר שלא יטעה המעיין לחשוב שהטור הביא דברי הסמ"ק כמכריע בין הגאונים ובין האלפס משא"כ כשהביא דברי הסמ"ק בראשונה א"א לטעות כך: שם כמ"ש באמת לשאר גירסות ר"ל להגורסים בסמ"ק תיבת אפילו וכמ"ש בסמוך

ובסק"ט הפשט בריש יבמות כו' יובן לך ממ"ש לעיל בט"ז סק"ד גבי בשם הרי"ף לטעם האוסרים יעו"ש וראוי שתדע שסימן זה הוא מעיין עמוק ובדברי האחרונים הוא קיצור מאוד ולא תקוה שאפרש לך הכל היטב כי זה א"א אם לא באריכות נמרץ רק כל זה שכתבתי לך הוא רק לצורך כל מתחיל ללמוד בש"ע בלי לימוד הב"י מתחלה ואז דברי האחרונים בעיניהם כספר החתום ממש ויועילו דברי אלה הקצרים שידעו עכ"פ קצתו צורתא דשמעתא

סימן יו"ד ט"ז סק"ג ה"ה נמי אם הי' לה תחלה כו' הוא רבותא דאע"פ דחתך מדבר הפטור מועיל החתך להתחייב עתה וזה לא מוכח מדין הש"ע: מג"א סק"ג ה"ה ב' נעשית כו' הוא רבותא דלא תימא כיון שחתך שני כנפות באלכסון נעשה כקרן עגול ופטור מציצי' קמ"ל

ט"ז סק"ד דסופו לחזור כו' ר"ל משום דבודאי לא יניחנה כך אלא סופו להתיר חת התפירה דלכך נחשב כאלו כבר התיר את התפירות

מג"א סק"ד והטיל ציצית על הכפל שרי כו' ולא אמרינן בה"ג דסופו להתיר התפירה ונחשב כאלו כבר התיר ואז הציצית יותר משלשה אצבעות לשפת הבגד לא אמרינן הכי אלא כיון שכפל בענין שנשאר בו הקרנו' אמרינן דיניחנה כך: סק"ה דאם תפר על הכנף שרי ר"ל דאם תפר עור על הכנף שרי אפילו למ"ד בתר כנף אזלינן וע"כ היינו טעמא שהתחתי' טפל לעיקר: ט"ז סק"ו וסק"ט ומג"א סק"ט בארתי באורך לעיל סימן ס"ג גם מה שכתב המג"א שם בסק"ט בשם הב"י והט"ז בסק"ט כ' בשם הב"י להיפוך ביארתי שם באורך מה שמחולקים הט"ז והמ"א בביאור דברי הב"י ע"ש: מג"א סקי"ג שהרי אין חוגרין אותם בחגור דאם היו חוגרין הוי מה שלמעלה מהחגור כסתום: (סימן י"א) מג"א סק"א לא חיישינן בזמנינו לקמיע היינו משום דבזמן הש"ס הוי חיישינן להכי עיין מג"א בסימן ש"א סקנ"ג להכי קאמר דבזמנינו ל"ח

סק"ו ארוכין משום גרדומין עיין בסימן שאח"ז בט"ז סק"א. ט"ז סק"ט הבגד וקרן קרוי סוף הבגד כוונתו לפי שכ' הטור יעשה הנקב ג' אצבעות סמוך לקרן ויש מי שפירש דקרן פירושו זויות ור"ל שמודד באלכסון ג"א מהזויות לכן כ שאינו כך אלא קרן הוא שפת הבגד בין באורך בין ברוחב מודדין ג"א מהשפה

מג"א סקי"ג ש"מ קשר עליון דאורייתא פי' הקשר אשר למטה אצל הגדיל כלומר קשר א' בציצית מיהת דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד לי' שמקיים את הגדיל ועיין במנחות דף ל"ט בגמרא וברש"י: ט"ז סקי"א ברחבו סמוך לארץ שזה מקרי כו' משמע שמפרש בהיפוך ממג"א סקט"ז וי"א דכוונת הט"ז על דעה ב' דטעמם דעיקר הכנף קאי ארוחב לא אאורך שאינו מקרי כ"כ כנף וכן בט"ז סקי"ז מבואר דסובר כמג"א ע"ש: ט"ז סקי"ב דיש לחוש שהכובס יטלו כו' לא יהי' הציצית בבגד כלל ר"ל דכיון שלא ישאר רק מעט כה"ג ודאי לאו מבגד מקרי: בש"ע סעיף י"ח אם הגדיל שקורין אורי"לייו היינו שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים עיין ט"ז ס"ק י"ב

ט"ז סקי"ד ומ"ש שאם כרך כו' זהו קושיא על מ"ש מעיקרא דתרי לכתחלה יש והיינו דגם הזהירות דקודם הכריכה הוא רק לכתחלה ע"ז הקשה ממ"ש דאם כרך כו' דפסול אפילו דיעבד משום תולמ"ה ע"ז תירץ דפסול הדיעבד הוא דוקא כשהי' גם קשר: סקי"ז לאורך הטלית פי' מה שיוצא מהבגד לרחבו ר"ל מה שתלוי לרחבו דהיינו לצד הקרקע

שם יהי' לאורך הטלית כו' ר"ל שיהי' מונח בצד שנקרא אורך היינו צד אשר לרוחב שם יהא מונח על החוד של בגד ממש והוא מובן

שם ולא כמו שטועים כו' ממש בבגד ר"ל שתוחבין הגדיל בנקב הטלית ועי"ז שוכב הגדיל ממש על הבגד לא על החוד אלא על הבגד עצמו

מג"א סקכ"ה ולפ"ז אפי' של עור מותר ר"ל דאעפ"י דעור אינו בגד ופטור מציצית מ"מ הא קיי"ל בסימן יו"ד הוא של בגד וכנפות של עור חייב: סקכ"ו עיין סי' ט"ו ע"ש בסקי"ד: (סי' י"ב) ט"ז סק"א וקשה למה אמר אם יש בהם כ"ע כו' דאלו בשני חוטין שיש בהם כ"ע ע"י צירף לא מהני וא"כ אין לפרש לשון בהם ע"י צירף דז"א דיש לחוש שמא חוט א' הם אע"כ כוונת הטור דצריך בכ"א כ"ע: שם וע"ק לשון אפילו ר"ל מ"ש הטור ולפ"ז אפי' כו' הא לדעה קמייתא פשיטא דכשר אפילו נפסקו ח' חוטין ונשתייר כ"ע: סק"ג גם בתחלת מוצאם עיין בסימן ח בט"ז סק"ח מזה. שם ואח"כ נפסק ונפסל בביאור דברים אלו הארכתי לעיל בסימן ס"ג ע"ש: שם ותפילין אימת דממשמש צריך לברך כגון שזזו ממקומם וממשמש להחזירן ה"נ בציצית כשפשטן ליכנס לבית הכסא ועיין בט"ז סימן ח' סקי"ב שהביא דברי הטור אלו

מג"א סק"ג יש להסתפק אם פסול היינו הב"י עצמו נסתפק בזה ולכן כ' בש"ע שנפסק כולו דבה"ג פסול ודאי ובנשאר ע"י צירף פסול רק מספק ועיין ט"ז סק"א ומש"ש. ש"ע ריש סעיף א' כדי עניבת כל החוטין הפסוקים ביחד כו' לכאורה נראה דאם נפסקו כל הח' חוטין די בעניבת ארבע חוטין הפסוקים בהדדי ולא בעינן כדי עניבת ח' חוטין אהדדי כיון דלא בעינן רק ד' חוטין שיש בהם כ"ע. כמבואר בש"ע מיהו יש לעיין די"ל אע"ג דסגי בד' חוטין שיש בהם כדי עניבה מ"מ שיעור העניבה הוא על ח' חוטין בהדדי ולכאורה איכא למשמע הכי מדברי בעל העיטור שהביא המ"א בס"ק וי"ו ועמש"ש ודו"ק: ט"ז סוף התשובה עיין מ"ש בביאורו לעיל בסי' ס"ג: מג"א סק"ה אבל אם נפסקו ב' מב' הצדדים ולא נשתייר בכ"ע פסולין כו' רצה לומר דבכהאי גוונא אין מועיל הדקדוק ועל זה כתב ומיהו כו' רצה לומר דגם לזה יש דקדוק להועיל כגון שיעשה סימן על ידי הקשרים דהיינו שיעשה בכל חוט בב' ראשיו קשר משונה מקשרי חוטין האחרים דאז יהי' ניכר אם ב' הראשים הפסוקים הם מחוט א' וע"ז סיים דהשתא מיושב שפיר מ"ש הרבים אם לא דקדוק דאם דקדק בה"ג ע"י הקשרים ליכא חשש זה ומ"מ אין מדוקדק מ"ש המחבר שהיו ניכרים הד' ראשים שמצד א' של הקשר כו' דהא דקדוק ע"י הקשרים שוב א"צ כלל לדקדוק זה שיהא ניכר כל צד מהציצית בפ"ע והבן

סק"ו לכרוך על ח' שערות דיו ר"ל דלא בעינן חוטין בינונים אלא די בשערות ולשון לכרוך על ח' שערות שכ' העיטור אפשר דמיירי שכל הח' נפסקו דאז בכולהו משערינן הן לדעת המחבר שיעשה עניבה מכולם יחד הן להמ"א סק"ב לענוב על כל א' מהחוטין הפסוקים ולשון העיטור יסבול א' מדעות אלו ומ"מ ח' שערות שכ' העיטור צ"ע דהול"ל זיי"ן ונ"ל מוכח מזה דסובר העיטור כפי' המחבר לענוב כולה