נאות דשא קסט

אבל פסול שבמים עצמן בהא יש דעה שאינו מברך וזהו שסיים המג"א עמ"ש ס"א. עוד שם באותו הס"ק היכי דא"א בענין אחר כו' רצונו לומר שאינו מעכב הברכה ומברך על נט"י ולא על נקיות ואפי' אינו רוצה להתפלל עתה עיין מג"א סק"ה. ובס"ק זיין כלי אבל ע"ג קסמין אסור עיין סי' כו' ע"כ ר"ל דבסימן קפ"א סעיף ב' מבואר דמים אחרונים אין נוטלין ע"ג קרקע משום דרוח רעה שורה עליהן וע"ג קסמין שרי דאין ר"ר שורה אלא ע"ג קרקע ממש בלי הפסק דבר אחר משא"כ מים אלו ר"ר שורה עליהן מן הידים לכן אסור אפילו ע"ג קסמין משום שילך אח"כ אדם על אותן הקיסמין:

שם שטוב שיהי' כלי התחתון מאוס ר"ל הכלי שנוטל ידיו לתוכו (בס"ק ט' ויברך על נ"י ר"ת על נקיות ידים ר"ל אע"ג דכאן אין הפסול במים מצד עצמם ובה"ג אין מעכב הברכה כמבואר במג"א סק"ו מ"מ הא גרע אפילו מהיכי דהפסול במים מצד עצמם דאית בהו דעות עיין במג"א סק"ה דב"ח פסק לברך על נטילת מטעם דלענין נט"י שחרית אין מזיק פסולים שבמים משא"כ כאן והיינו משום דס"ל להמ"א דלטעם ברי' חדשה צריך עירוי דומיא דכיור משא"כ בזה שאינו על ידי עירוי לא הועיל רק לתפלה לכן לא דמי רק לצרור ומברך להמחבר בסכ"ב על נקיות ואין חולק בזה אליבא דמחבר מיהו המגן אברהם פליג שם אף בצרור וזהו שסיים ועמש"ש:

(ובס"ק י"א להעביר דבניעור ל"ח שנגע כו' הוצרך לזה אף על גב דכבר סתר טעם זה בסק"א היינו לענין ברכה לבד כמבואר שם אבל כאן במחבר משמע דאפי ליטול בלא ברכה יש ספק אם צריך לכן הוצרך לפרש דל"ח שנגע ועיקר הספק אי אמרינן לא פלוג משום ברי' חדשה כמ"ש בט"ז סק"ט ומ"מ ק"ק מה שרשם המג"א על להעביר דהא לענין ר"ר ספיקא אחרינא הוא והיינו אם הר"ר מחמת השינה ואפי' ביום או מחמת הלילה ואפילו ניעור והספק שכתב המ"א כאן הוא רק לתפלה. ובס"ק י"ב והוכיח כן מתשובת הרא"ש כו' ר"ל דהב"י מסופק רק לטעם רשב"א כמבואר בט"ז סק"ט והב"ח הוכיח דאפי' להרא"ש לא פליג מדכ' הרא"ש בתשובה המשכים ללמוד מברך על נ"י ואלו לומד ביום ונוטל ידיו אף לרא"ש אינו מברך אע"כ בשחרית לא פליג ודחה המג"א דהתם שאני כיון שסופו להתפלל מש"ה מברך ואע"ג דבמנחה אינו מברך אא"כ מתפלל מיד מ"מ לענין זה גם הב"י מודה דאמרינן בשחרית לא פלוג דאפילו אינו מתפלל מיד מברך כדמוכח במחבר סעיף א' לפ"ד המ"א סק"ה ע"ש אבל דנימא דלא פלוג היכי דמדינא א"צ שום נטילה בשום פעם זה לא שמענו מש"ה בניעור נשאר ספקו דהב"י זהו כוונת המג"א ומזה תבין דמה שסיים אבל לדידן כו' הוא מיותר דאפי' לטעם הרא"ש נסתר ראיות הב"ח ודו"ק ובס"ק י"ג הכא לא נקט כו' אפי' ישן שנית כו' נ"ל דאזיל לשטתי' בסק"א דלדידן עיקר כרשב"א אבל להט"ז בסק"א צ"ל דהמחבר כאן מיירי באינו ישן אבל בישן ליכא ספק כלל דצריך ליטול ואפי' לתפלה כטעם הרא"ש וק"ל:

ובס"ק כ"ה צ"ע דבססי' קנ"ט פסק דלעולם כו' ר"ל המטביל ידיו לאכילה מברך ענ"י כיון דעיקר התקנה היה נטילה ע"ש וכלל כוונתו להשיג על המחבר שהביא כאן דעת הרא"ש דמברך על נקיות. ובאמת הרא"ש לשיטתי' דס"ל דתקנות הנטילה הי' משום תפלה ושחרית ומנחה שוים ובאמת די לתפלה בנקוי לכן כל היכי שעושה בין בנטילה בין בנקוי מקיים התקנה ומש"ה בנטילה מברך על נטילת ובנקוי על נקיות. משא"כ לדינא שהעלה המ"א בסק"א דהלכתא כרשב"א דעיקר ברכת הנטילה משום ברי' חדשה מש"ה במנחה אין מברכין כלל משום דעיקר התקנה היה נטילה ובמנחה דדי בנקוי ליכא ברכה א"כ בשחרית כשמנקה בצרור הי' ראוי שלא יברך כלל אע"כ דמברך על עיקר התקנה א"כ מברך על נטילת והבן וזהו שמסיים ע' סי' ח' סעיף ו' ר"ל דשם פסק ג"כ כך דמברך על טלית קטן להתעטף משום דנוסח הברכה כך הוא על עיקר המצוה ע"ש בט"ז סק"ו וק"ל. והנה ידעתי שלא יצאתי ידי חובת ביאור דברי המג"א הצריכין בסימן זה רק לא עיינתי כלל כעת כי אין רצוני להאריך ולא עשיתי מאומה רק העתקתי לך מה שציינתי בגליון הש"ע שלי:

ובסי' ז' במ"א סק"ב וכ"מ באגודה כו' ול"ג לפניך ע"כ ר"ל לאפוקי ממקצת גורסין לפניך ולפני כסא כו' ואז איכא מ"ד אע"כ דל"ג לפניך ול"ג נמי אפי' שעה אחת ול"ג נמי חולי וזהו הוכחת המ"א בס"ק שאח"ז מהאגודה דל"ג חולי ע"ש. שם ובכתבים כ' דיש בו מ"ה תיבות צ"ל דל"ג אפילו שעה אחת רק גרסי לפניך וגרסי נמי חולי מיהו כמדומה דגרסי הכתבים אפילו שעה אחת ול"ג לפניך רק דל"ג נמי ולעמוד לפניך רק ולעמוד אפילו כו' ואיכא מ"ה תיבות מכוון וק"ל זהו מה שרציתי לבאר לך בסימנים אלו כפי הנלפענ"ד

שאלה ע"א ואשר בקשת מאתי עוד לכתוב לך ביאורים בלשונות הט"ז והמ"א מן סימן ח' עד סוף ה' ציצית במקומות הצריכין ביאור. הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה אולם לרוב אורך הדברים לא אכתוב לך רק כל מה שציינתי בגליון הש"ע שלי בקצרה שמענה ואתה דע לך

כתב המג"א בסימן ח' סק"א יתעטף כו' מיד אחר נט"י ע"כ לכאורה הטעם דקודם נט"י לא היינו כדי שיוכל לברך עובר לעשייתן ממש עיין בסעיף י' ולפ"ז אין דבריו אמורים אלא בשוכב ערום עיין בסימן ד סעיף כ"ג. וי"ל טעם אחר משום שאינו יכול ליגע במלבושיו עמג"א סימן ד' סק"ד בשם סדה"י ואע"ג שכ' שם דבגמרא לא משמע הכי אלא דמותר ליגע בבגדיו י"ל דדין זה של סדה"י חומרת האחרונים הוא וממילא דלדינא דגמרא הי' לובשים הציצית קודם נט"י כשלא שכב ערום ונ"ל דהדבר מוכרח כך דדברי המג"א אלו לא נהגו בימי הגמרא דאל"כ מגמרא זו שהשיג מג"א לעיל על סדה"י משם יש ג"כ השגה על עצמו דהיינו על דבריו אלו דאיך כ' אחר נט"י והר' בגמרא הנ"ל מבואר שלבש כל בגדיו קודם נט"י א"כ ע"כ לבש גם הציצית תחלה לדעת המג"א עצמו בסקי"ג שמסכים לדברי הכתבים שלובש הט"ק תחת הבגדים לכן נראה לי כמ"ש דדבריו דכאן תלי בדין של סדה"י ובימי הגמרא לא נהגו איסור זה של נגיעת בגדים. ולכן גם הציצית לבשו קודם נט"י. ונ"ל דמה"ט לא כ המחבר דברים אלו משום דאזיל לשיטתיה דבסימן מ"ו הביא דברי הגמרא להלכה ממילא מבואר דלא ס"ל כסדה"י ממילא יכול ללבוש קודם נט"י ולברך כשלא שכב ערום ואין להקשות אהמחבר איך כ' סתמא הך דסימן מ"ו דלובש מלבושיו קודם נט"י ולא ביאור דבשוכב ערום לא יוכל לעשות כך מחמת הט"ק דז"א דהמחבר לשטתי' שבסעיף י"א שלובשו על בגדיו לכן אפילו בשוכב ערום א"ש הך דסי' מ"ו שלובש כל מלבושיו קודם נט"י והציצית לובש באמת אח"כ על בגדיו והבן כל זה:

ובס"ק י' בסופו וכ"מ בסימן ש"א כצ"ל ור"ל דשם מבואר דמותר לצאת כך לרה"ר בשבת א"כ ע"כ שהוא דרך מלבוש ולכן מצא בזה ודע דמ"ש המג"א ויש נוהגים כו' מיירי בטלית גדול כי בט"ק לא שייך זה ואע"ג דסעיף זה מיירי בט"ק לא תקשה לך על המשך דברי המג"א כי כך המשך דבריו וכתו' בכתבי האר"י כו' מיירי בט"ק ובכוונת הגירסא כו' לגירסא זו מיירי בט"ג וע"ז כ' ויש נוהגים הוא בט"ג ור"ל עפ"י דברי האר"י נוהגים כך דלדידי' אין קפידא במה שמשימין צד ימין על שמאל וק"ל:

ובס"ק י"א ולא ידענא מאי קאמר כו' משא"כ כאן דנתקנו הציצית כו' ע"כ ר"ל דל"ד להתם דשם קלקול החזקה תליא במעשה משא"כ כאן דקלקול החזקה הוא מידי דממילא אף שעשיית והתחלת החזקה הי' ע"י מעשה מה לנו בזה מ"מ אחר שנעשה המעשה הראשון עומד תמיד בחזקתו כמו מקוה שנעשה ג"כ ע"י מעשה דהמשכה:

שם ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל כו' ר"ל דבה"ג דמי כאלו אין יכולין לבררו כיון דמתבטל עי"ז מן תפלה בצבר:

ובס"ק י"ב אעפ"י שכבר לבשו רצונו דלא תימא כיון שכבר לבשו אין לברך להתעטף שהוא לשון להבא אלא על מצות ציצית שהוא לשון עבר עט"ז ס"ק ז' לזה כ' המ"א דמ"מ מברך להתעטף והטעם י"ל לפי משמעו עפ"י דברי הב"י הובא בט"ז סק"ט דקאי על מה שמקיים אח"כ ולכן שייך שפיר לשון להבא ויהי' לשון להתעטף כאלו אמר להיות מעוטף ועפי"ז מיושב קושיות הט"ז סק"ט על הב"י:

ובס"ק י"ג וזהו מ"ש בגמרא אין ציצית אלא יוצא הוא במנחות דף מ"א ע"ב:

ומ"ש אבל מלשון התוס' בברכות משמע כו' היינו משום שכתבו שם דבטליתות של מתים משימין ציצית תוך הכנפות וממ"נ אי צריך להשים הרי יש להם כו' ע"ש משמע דיוצאין בכה"ג ודה"ת אלו הביא המג"א בסימן כ"ג סק"א וקצת יש לי מקום עיון בזה מההוא דמנחות דף מ"א ע"ב רבינא חייט להו מיחט פירש"י שהי' מחביא חוטי הציצית תוך שפה ותופר השפה הרי דאפילו תפר הכנפות שרי דאל"כ הו"ל תולמ"ה וכמבואר בסימן כ"ג במ"ח סק"א לענין אם קשרן לציצית ע"ש וי"ל דהא דמי להך דלבוש התם בעושה סוכה תחת הגג דפסול תלוי בדבר אחר המונעו ועיין מ"ש לעיל בתשובה סימן ס"ג ודו"ק

ובס"ק י"ד לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כו' היינו משום דאם ישיח הרי הכניס עצמו בס' פלוגתא ומ"מ בעבר ושח יברך כי כך הכריעו האחרונים וע"ז כתב דבהפסק גדול לכ"ע צריך לברך א"כ לכאורה הפסק גדול שרי לכתחלה דבזה לא הכניס עצמו לספק לכן כ' דאעפ"כ אסור מטעם אחר שגורם ברכה שא"צ כך המשך דבריו ומיהו ק"ק לי כשהפסיק מעט למה יברך ולסמוך אהכרעת האחרונים נגד החולקים מוטב לומר לו שיפסוק עוד יותר ויוצא ידי כל הדעות דבשלמא להפסיק לכתחלה הרבה אסור מטעם גרם ברכה משא"כ כשהפסיק מעט יפסיק עוד וק"ל

ובסקי"ז אם פשט צ"ע כו' הקשה תרתי חדא דהת"ה במסקנתו לא מסיק כך אלא דא"צ לברך כמו בשחיטה ותו דאפילו בה"א של הת"ה לא כ"כ אלא למהר"מ דס"ל דהפסק אין מזיק ובעינן דוקא היסח הדעת לכן ס"ל לת"ה דאם פשט הו"ל היסח דעת דהליכה לב"ה ותפלה וחזרה לביתו ופשיטת הטלית הו"ל היסח דעת אבל להמחבר בסעיף י"ג דהליכה או שאר הפסק מועיל ג"כ ול"א דא"צ לברך אלא כשלא הי שום הפסק א"כ מה יזיק מה שפשט וע"ז מסיק דכך נוהגים בטלית משי ללובשו אחר הפשיטה וק"ל

ובט"ז בס"ק י"ב צריך לברך כו' כי רבינו נסתפק בדין זה כו כך הוא לשון הטור אם פשט אדעתא לילך לבית הכסא והי' דעתו ללובשן יש להסתפק אם צריך אח"כ לברך אם הוא דומה לתפילין שזזו או דלמא גם בתפילין כו' ולזה דעתי נוטה עכ"ל והבין הב"י דגם בחלוץ תפילין לגמרי מעל ראשו ליכנס לבית הכסא ג"כ נסתפק משום דשוים הם ולכן פשט הב"י כל הספק מפרק לולב וערבה: