נאות דשא קנט

דהתם שנתחב בכח תוך בשר הכבד היא שכ' כן משא"כ בנ"ד שנתחב בסמפון דשם בקל נתחב שהמקום רחב ויותר בקל יש לתלות בזה שנעשה לאחר שחיטה מהיכן דנתחב קצהו בחיצון של הכבד שהכשיר התב"ש יעו"ש בתב"ש תראה שכך הוא איברא דמשום ה"ט לחוד ג"כ לא הייתי מתיר כי בנדון דידהו הי' התעסקות רב בחתיכה והדחה וצלו' ובישול משא"כ זה שעדיין לא נצלה ולא נעשה כ"כ התעסקות בו ולכן אין בידינו להתיר משום זה לבד אולם בצירוף שני הטעמים אומר בטח שיש להתיר הבהמה אמנם ראובן זה אסור לאכול מאותה הבהמה ולגבי דידי' ליכא היתר הראשון וכן אותו חתיכת הכבד אסור לכל אדם וכמו שהעליתי בזה לעיל בסי' כ"ב ע"ש כי לא אכפול בכאן את הדברים ויותר מזה הין להחמיר והשי"ת יראני מתורתו נפלאות ויחוש לנו ישועות הנבאות והי' לנו למחסה ולמסתור כחומה דברי ה"ק כו'

שאלה סא

ראובן רצה ללות מהשר העיר שי"ן זהובים על שט"ח ברבית כך וכך לשנה ולהיות שלא הי' בטוח כ"כ בעיני השר אמר לו אם ירצה שמעון לחתום אתך על השט"ח אלוה לך אבל על חתימתך לבד לא אלוה והלך ראובן לשמעון וביקש ממנו על זאת עד שנתרצה והלכו אל השר וחתמו יחד וקיבל ראובן הסך מהשר ובסוף כל שנה נתנו לו הריבית ואמרו לו שיהי' עוד שנה ונתרצה להם תמיד השר להמתין כי כן דרכו תמיד להלוות בריבית לכן לא אלצם לסילוק הקרן כי שני האנשים הי' בטוחים לפניו ביחד ואלו רצו לפרוע לו איזה פעם באמצע השנה לא הי' מקבל מהם כי כך דרכו ואחר עבור ג' שנים באמצע שנה הרביעית נפטר ראובן לבית עולמו והניח יתומים גדולים וכאשר נשלם שנה הרביעית שלח לאלמנת ראובן ובני' וגם לשמעון שיסלקו לו את החוב ובאו שניהם להשר ואמר שמעון אליו הלא אתה יודע שאני לא נהניתי ממעות זה כלום רק בערבות חתמתי ואשת ראובן אמרה אליו לא כי אלא החצי מגיע משמעון ושלח השר אל דייני ישראל שהצדדים יעריכו טענותיהם לפניהם והם יגידו לו עפ"י הדין ממי יגיע לו המעות ויגבה ממנו וטענה האלמנה והיתומים אמת הדבר כדבר שמעון שכל הסך מגיע מראובן ויודעים זאת בבירור רק מענה בפיהם ששמעו פ"א מראובן שאמר שיש לו טענות וערעורים על שמעון וכשיהא לו פנאי יתבענו לדין ואפשר אזכה נגדו בדין והטו"ת הם בערך ק"ן זהובים כך שמעו מראובן השיב שמעון לה הלא כל המו"מ שהייתי נושא ונותן עם בעלך הכל היה על ידך כי אתה נו"נ בתוך הבית ותמיד אתה היית העיקר בכל המו"מ ובעלך לא הי' משגיח בכל המו"מ רק מעט מזער וא"כ אם אמת שיש לו עלי טו"ת למה אינך יודע מה הם ואמור לפני הב"ד וידונו בינינו השיבה שאינה יודעת מה הם הטו"ת. ועוד האריכו בדברים וזה תמצית כל הענין ועתה היכי נידייני להאי דינא

ודאי אם נדון את שמעון זה בערב בעלמא אזי אפילו הי' ראובן חי וקיים והי טוען על שמעון טענות באופן שלפי טענותיו שמעון חייב לו ממקום אחר ושמעון כופר לא היינו מחייבים את שמעון שיפרע להשר אפי' פרוטה כיון דמדין תורה הלוה צריך לשלם להמלוה ולא הערב כל זמן שיש ללוה א"כ היינו דנין שראובן יפרע להשר ועל טענותיו ישבע שמעון ויפטר רק מה שיש לספק בזה הוא מאחר ששמעון חתם בשטר עם ראובן וא"כ עפ"י הדין הו"ל שמעון לוה על חצי הסך וכאלו לוה שמעון ק"ן זהובים מהשר וחזר והלוה לראובן (ובדבר הריבית שנתן ראובן להשר אין לנו עסק אם הוא מותר או אסור כי מסתמא עשו על צד היתר דתרוייהו צורבא מרבנן) וא"כ אם הי' ראובן קיים והי' טוען טענותיו לפנינו ושמעון כופר הי' לנו לפסוק ששמעון ישלם חצי החוב להשר כיון שהוא לוה לגבי השר וממילא הוי שמעון תובע והי' נשבע ראובן ונפטר ומש"ה גם אנן טענינן ליתמי מה דהוי אבוהון מצי למטען ומכ"ש שהיתומים אומרים ששמעו כך מאבוהן וא"כ אפשר שגם עתה מחויב שמעון לשלם להשר את חלקו והיתומים אינן צריכין אפילו שבועה ואע"ג דראובן לא אמר ששמעון בודאי חייב לו ק"ן זהנבים רק אמר שיש לו דו"ד עליו והי' בעצמו מסתפק אם יזכה בדין נגדו וא"כ אלו הי' חי וטוען בעצמו כה"ג דהיינו שהי' אומר כמדומה לי שאתה חייב לי ממקום אחר כבר פסק הש"ך דאפילו ספק הפרעון הוא קודם הלואה אפ"ה כיון שההלואה ודאי והפרעון ספק הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם וא"כ גם בזה היינו דנין דאעפ"י ששמעון מחויב לשלם חלקו להשר וחוזר ותובע לראובן מחויב ראובן לשלם כדין א"י אם פרעתיך וא"כ ה"ה עתה נימא דהיתומים מחויבים לשלם לשמעון לא דמי דודאי בכל כה"ג שהי' שמעון תובע לראובן מה שהלוהו וטוען ראובן בב"ד א"י א"פ אעפ"י שמת ראובן אח"כ חייבים היורשים לשלם משא"כ בזה דאעפ"י שראובן אמר בלשון ספק היינו משום שלא ידע הדין אבל אפשר אם עמדו לדין בהיות ראובן חי הי' מתבאר הדין לזכות לראובן וא"כ עתה כיון ששמעון מחויב לשלם להשר את חלקו וא"כ הו"ל בא להוציא מיד היתומים אנן טענינן להו כל מה דמצינן ואמרינן אולי אם הייתם עומדים לדין על אותן הטענות היית מתחייב נגדו וא"כ אין צריכין היתו מים לשלם לשמעון כלום זהו מה שיש להסתפק בזה:

אולם נראה דאין בטענות היתומים ממש משני טעמים כאשר אבאר טעם א' דנ"ל דאפי' הי' ראובן חייב והי' טוען לפנינו בריא ששמעון חייב לו ממקום אחר ע"י משא ומתן וחשבונות וטענות וכדומה ושמעון מכחישו אין ראובן נאמן כלל וטעמא דמלתא משום דראובן אינו יכול לטעון פרעתי על חוב זה משני טעמים חדא כמבואר בס"ס ק"ל דדוקא היכי דקדם הערב ופרע החוב קודם שיוודע להיורשים אז חיישינן שמא הלוה נתן ליד הערב כל החוב כיון שהמלוה כותי ובדיניהן תובע לערב תחלה אבל אם הודיעם תחלה שפרע לא חיישינן להכי משום דודאי אין הלוה פורע רק להמלוה ולא לערב וא"כ כיון שהשר עדיין תובע החוב ולא נפרע אין מקום בזה לומר פרעתי וכ"ת דאין ראי' מהתם דמיירי בערב בעלמא משא"כ בנ"ד דהו"ל שמעון לוה על חצי הסך וכאלו הוא הלוה לראובן ז"א דהתם נמי בערב דינא דכותי דאזיל בתר ערבא ואפ"ה אמרינן דהלוה אין דרכו לשלם להערב וה"נ בזה דנהי דעפ"י הדין אנו דנין אותו כלוה מ"מ כיון דבאמת לא לוה כלום. ואצל השר גופי' לא חתם רק בתורת ערבות דמי לענין זה לסתם ערב דאמרינן דאין דרך הלוה לשלם להערב הא חדא

ותו כיון שמת ראובן תוך זמנו דהיינו באמצע שנה הרביעית ואז ודאי לא הי' ביד ראובן לטעון פרעתי אם הי' חי דהא כבר הכריע הש"ך בסימן ע"ח סק"ב דאפילו אם הגיע הז"פ והמלוה נתחסד והרחיב לו הזמן אמרינן ג"כ א"א פורע תוך זמנו ודלא כמהרשד"ם ופסק כך להוציא מן היתומים ג"כ וה"ה הכא דאף שכבר הגיע הז"פ בסוף שנה ראשונה מ"מ כיון שבתחלת שנה הרביעית הרחיב הזמן על שנה הו"ל תוך זמנו ובנ"ד ברור דגם מהרשד"ם מודה חדא כיון שאם הי' בא לסלק להשר באמצע שנה הי' מחויב ליתן ריבית בעד כל השנה א"כ מי פתי לעשות כזאת ותו דהדבר פשוט דרשד"ם לא מיירי אלא בהלוואה בלא ריבית דאמרינן דאע"ג דאין מדרך העולם לפרוע תוך הזמן מ"מ כיון שהזמן הזה נעשה בתורת חסד ונדבה עושה הלוה כל טצדקי דאפשר שלא יצטרך לחסדיו של זה משא"כ בהשר שמלוה לכל אדם בריבית ודרכו בכך ואדרבא הוא נהנה בעת שבאים ללות אצלו ממילא בתחלת כל שנה ושנה הו"ל הלואה חדשה וראי' שהרי באמצע השנה אם ישלמו לו לא ירצה וא"כ ודאי דשייך בהא חזקה א"א פורע תוך זמנו ומודה מוהרשד"ם וז"פ וברור ואם ירצה איזה מתעקש לסתור שני הטעמי' אלי ולו' על הטעם הא' דנהי דל"ח שמא פרע להערב דהיינו לשמעון אכתי נטעון בשביל היתומים שמא פרע אביהם להשר והוא השר רוצה לגזול וא"כ אין לנו לומר להשר אלא שממי שירצה יתבע ואם יתבע לשמעון יהי' יורשי ראובן פטורים דאין אדם נתפס על חבירו ונסתר טעם הראשון וגם טעם שני יש לסתור דנהי דלגבי השר הו"ל תוך זמנו ול"ח שפרע ראובן להשר אכתי כיון דשמעון הו"ל כאלו לוה מהשר ק"ן זהובים והלוה לראובן וא"כ ניחוש שמא במושלם שנה ראשונה או ב' או ג' פרע לשמעון חצי הסך ומאז והלאה שמעון הוא חייב להשר החצי ולא ראובן ולגבי חשש לזה לא מקרי תוך זמנו נשיב ונאמר דאפילו אם יהי' כך נצרף יחד שני הטעמים והי' לאחדים דהיינו דא"י לטעון שפרע להשר דלגבי' הו"ל תוך זמנו וכן לא חיישינן שפרע לשמעון מהטעם הראשון דאין דרך הלוה לפרוע להערב כאשר נתבאר בדברינו ותו דכיון שיש שטר ביד השר ל"ח בי' לפרעון וכשתובע להערב ופורע לו צריך הלוה לשלם להערב כיון דהלוה גופי' לא הי' יכול לטעון פרעתי וא"כ השר נוטל בדין ולא בגזלה ואע"ג דהי' יכול להשביע לבע"הש בטענות פרעון ובעה"ש גובה מהערב בלי שבועה אפ"ה מוכרח הלוה לשלם להערב וזה מוכח מדברי הסמ"ע ריסימ"ן ק"ל סק"ב והש"ך סק"ה מדהוצרכו לאוקמי במלוה בע"פ או בשטר רק שהלוה יכול לברר שיש עליו תברא ולא מוקי בפשיטות שהערב פרע למלוה קודם שנשבע המלוה שלא פרעו א"ו דאין בכך כלום והסברא כך הוא דהא גם המלוה עצמו כשטוען נגד המלוה אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לשלם לו תחלה קודם השבועה וא"כ לא פשע הערב כלום ותו כיון דמדינא נוטל בלי שבועה רק מדרבנן הוא נשבע מש"ה אף שנפרע בלי שבועה לא מקרי גוזל וזה פשוט ותו דאפילו אם הי' פורע להשר והניח השט"ח בידו ומחמת זה מוכרח הערב לשלם להשר חייב הלוה לשלם להערב כמבואר בסימן קל"א סעיף זיי"ן ע"ש ממילא מכל הלין טעמי ליכא חשש פרעון הכא להשר וחשש פרעון לשמעון נמי ליכא כאשר בארתי בטעם הראשון

וממילא אחר שנתבאר לנו דליכא הכא טענות פרעון נ"ל דאפי' הי' ראובן חי והי' טוען יש לי בידך לא הי' נאמן דכבר הוכיח הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב דטענות יש לי בידך אינו נאמן לטעון אלא היכי דאית לי' מגו דלהד"מ או פרעתי והוא הלכה רווחת בש"ע בכמה דוכתי לענין טענת מחילה ובודאי דה"ה לטענות יש לי בידך דשניהם שוים דהא מקור הדין הוא מדברי המרדכי ריש ב"ב שהוכיח דאינו נאמן לטעון מחלת בלא מגו דאל"כ יהי' נאמן לומר פרעתי תוך זמנו במגו דמחילה יעו"ש והוכחה זו שייכא נמי לענין טענות יש לי בידך דאם איתא דיכול לטעון כך הי' נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו במגו דאי בעי אמר יש לי בידך ע"י המו"מ וחשבונות ועסקים שבינינו