נאות דשא קנח

הרי קושייתם אינו אלא על מה דפחתו לו הרי יוכל השליח לבטל המקח אבל מהותירו לק"מ אע"כ דקושייתם גם על הותירו לו דכיון דהשליח יכול לבטל גם המוכר יכול לבטל וא"כ אמאי הותירו לו ואע"ג דלפמ"ש לעיל בסימן נ"ה (בד"ה ומצאתי) דמה שהוקשה להם על פחתו לו ולא מצינן לאוקמי שהמשלח רוצה בקיום המקח דאז אין השליח יכול לבטל לשיטת הראב"ד אשר התוס' בהאי פירושא עומדים בשיטתו וכתבנו שם דהיינו משום דא"כ אמאי אם הותירו לו הרי המשלח רוצה במקח אע"כ דמיירי שאין המשלח רוצה יעו"ש בדברינו וא"כ לכאורה נסתר ראייתינו משום די"ל דמה דסיימו התוס' ואם הותירו אין הכוונה שיהי' קאי הקושי' עלי' אלא רמזו ע"ז דא"א לאוקמי ברוצה המשלח הא ליתא חדא דכבר סתרתי שם דברים אלו וכתבתי דלפום סברות בני מערבא לא מהני מה שהמשלח רוצה בקיום המקח והראב"ד דפסק כך הוא להלכתא דלא קיי"ל כבני מערבא ע"ש בדברינו והוא פשוט. ולכן ע"כ מה שסיימו לכתוב ואם הותירו היינו כמו שפרשנו דגם בהותירו קשה. ותו דאפילו למאי דהוי ס"ד מעיקרא מ"מ רחוק הוא מאוד לפרש כך דכוונתם לומר דמש"ה סיימו בהותירו כדי לשלול משלח רוצה דאיך ירמזו לזה מאחר שהתוס' לא דברו כלל מדין משלח שרוצה בקיום המקח שיוכל לכוף את השליח כשיטת הראב"ד ז"ל וא"כ ודאי דא"א כלל לפרש זאת בכוונתם אבל פי' זה נ"ל קרוב לפשוטו שרוצים להקשות גם על הותירו לו למה לא יוכל המוכר לבטל המקח והרי לנו ראי לדברינו ודו"ק היטב

והנה לכאורה יש להבי' מסוג' זו ראי' להיפך מדברינו דאלו לפי דברינו כי הק' בני מערבא מי הודיעו לבעל החיטין באו להקשות גם על הותירו לאמצע דלמה לא יבטל המוכר את המקח דכיון שהשליח יכול לבטל גם המוכר יכול לבטל א"כ קשה מאי קאמרי מי הודיעו דמשמע דאי הוי מיירי בהודיעו הוי ניחא וכ"כ התוס' בד"ה שאני חטים יעו"ש וקשה הרי אדרבא בהודיעו קשה יותר למה לא יתבטל המקח דיותר מתבטל המקח בהודיעו מבלא הודיעו כמבואר בסימן קפ"ב וכך הקשה שם הפ"י ותירץ דהוי מצי לאוקמי בהודיעו שהוא שליח ואמר לו שעושה כמו שאמר לו המשלח וששלחו לקנות שעורין דמש"ה אין השליח יכול לבטל המקח משום דמצי למימר לי' לדבריך הראשונים אני מאמין שלא עברת כלל ע"ד המשלח יעו"ש אבל לדברינו ליתא להאי תירוצא דהא בהותירו לאמצע קשיא למה לא יבטל המוכר את המקח ולא יאמין לדבריו הראשונים אלא לדבריו האחרונים שעבר ע"ד המשלח בשלמא אי נימא דאף היכי דהשליח יכול לבטל המקח מ"מ המוכר אינו יכול לבטל א"ש דאז קושיות בני מערבא אינו רק על פחתו לו ואז שפיר תירץ הפ"י דבהודיעו ניחא והשליח אינו יכול לבטל משום שהמוכר אומר לו לדבריך הראשונים אני מאמין משא"כ לדברינו דהמוכר ג"כ מצי למיהדר א"כ קושיות בני מערבא גם מהותירו וזה קשיא גם בהודיעו דלמה לא יוכל המוכר לבטל את המקח ולהאמין לדבריו האחרונים וא"כ לכאורה איכא ראי' להיפך איברא כי דייקינן אין זה כלום חדא דשפיר איתא לתירוץ הפ"י אף לדברינו דהא מה דאתינן עלה לומר דהמוכר יכול לבטל היינו מצד שהשליח יכול לבטל והוי כלא נגמר המקח כלל ממילא בהודיעו שהשליח אינו יכול לבטל משום דהלה מצי למימר לדבריך הראשונים אני מאמין נגמר מיד המקח ולא מצי מוכר למיהדר ביה ולומר שמאמין לדבריו האחרונים דאעפ"י שמאמין לדבריו האחרונים מ"מ לא מצי למיהדר מצד שהשליח לא מצי למיהדר ותו דכבר כתבתי ברסי' נ"ה (בד"ה והעומדים) ישוב אחר לקושיות הפ"י דהתו' ס"ל כהרשב"א דאפילו ידע זה שהוא שליח המקח קיים ואם כן אתי שפיר דבני מערבא שהוקשו לסברתם דהיכי דלא הודיעו לא קנה משלח כלל וגם השליח לא קנה הוי ניחא להו בהודיעו דאז קנה משלח לשיטת הרשב"א ואף על גב דלרשב"א כל שכן בלא הודיעו דהמקח קיים היינו להלכתא דלא קיי"ל כבני מערבא אבל לסברתם הוי בהיפך דדוקא בהודיעו נקנה מקח. ותו דאף לפי מ"ש בסימן נ"ה דהתוס' בהאי פירושא עומדים בשיטת הראב"ד נמי א"ש וכמ"ש שם (בד"ה איברא) דבהודיעו הוי ניחא להו לבני מערבא משום דמצי לאוקמי שהמשלח רוצה בקיום המקח מש"ה הותירו לאמצע ופחתו לו ולא קשיא להו רק בלא הודיעו דאז לא מהני מה שהמשלח רוצה ודו"ק היטב לכן כך נלפענ"ד דכל היכי דהשליח יכול לבטל יכול גם המוכר לבטל ודע דעם מה שכתבתי בסימן נ"ה ובסימן זה יש אריכות דברים ופלפול באותה סוגיא דב"ק וליראת האריכות עזבתים לפי שאין בו נ"מ כ"כ לענין הנדון שלנו והנחתי מקום למעיין והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה נ"ט

וששאלת אודת פלוני שנתנדה בהיותו בדרך ובא לביתו וקיי"ל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אי מחויב הוא לנהוג בעירו כל דיני מנודה מי נימא דהא דאמרינן אינו מנודה לעירו הכוונה דבעירו אין עליו דין מנודה כלל וא"צ לנהוג נדוי או דלמא דהכוונה דאין בני עירו צריכין להתרחק וימנו אבל עכ"פ הוא עצמו מחויב לנהוג כל דיני המנודה ואמרת שמדברי הפוסקים בענין זה אינך רואה הכרע בדבר

דבר זה הוא משנה מפורשת בדברי הר"ן ז"ל בנדרים דף זיי"ן בההוא דאמר התם מר זוטרא חסידא כי הוה משמת צורבא מרבנן כו' כתב שם הר"ן דמהתם מוכח דמנודה אפילו בני ביתו חייבים לנהוג בו נדוי והראב"ד ז"ל הביא ראי' דאין אשתו חייבת לנהוג בו נדוי משום דאשתו כגופי מההוא דאיבעיא לן מנודה מהו בתשמיש המטה ואם איתא הא אפילו קירוב בעלמא אסור ואפשר לדחות ראי' זו דאפילו את"ל דאשתו חייבת לנהוג בו נדוי משכחת לה לההוא בעיא במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ואפ"ה הוא עצמו מנודה הוא ואי מנודה אסור בתשמיש המטה הוה עצמו אסור בכך אעפ"י שאשתו מותרת עכ"ל הר"ן ז"ל הרי שאלתך מבוררת דהא דאינו מנודה לעירו היינו שאין בני עירו צריכין להתרחק ממנו אבל הוא עצמו נוהג בו כל הדינים הנוהגים במנודה ופשוט והנלפענ"ד כתבתי

שאלה ס

ועל אשר שאלת ראובן קונה חתיכת כבד מהטבח והניחו בביתו ואחר ערך ב' שעות מצא מסמר תחוב בסמפון א' שבו וצד העב מהמסמר הוא לצד חלל הבהמה וחודו לצד הראש של הבהמה והביאו ראובן והראהו לטבח והשיבו שאינו יודע רק שקצת תימא בעיניו איך לא הרגישו ואותו המסמר לא הי' בו חלודה ושאלו לראובן אם מצויים בביתו מסמרים כאלו ואמר שיש לו למכור ודמות מסמר זה ממש כמותם מה דין בהמה זו

הנה בתשובה אחת לעיל (סימן כ"ב) על מעשה כיוצא בזה הארכתי בדין ע"א נאמן באיסורין וצויתי להעתיק ולשלוח לך את השייך לענין זה וכאן אכתוב לך מה שיש לחדש בנדון זה דברים אשר קחו מקומו באותו הנדון ונ"ל דבהמה זו שריא משני טעמים טעם אחד כי המעיין בסימן מ"א בי"ד יראה שיש ב' שיטות בפירוש קופא לבר ושיטה הראשונה אשר המחבר מסכים עלי' דבהיות הקופא לצד החלל טרפה והרשב"א וסייעתו ס"ל להיפך דבה"ג כשרה והסכימו כל האחרונים דמספק יש להחמיר כדברי שני הדעות ע"ש ובסימן קכ"ז בי"ד נתבאר דיש ב' שיטות בדין ע"א נאמן באיסורין השיטה הראשונה אשר המחבר והרמ"א מסכימים אלי' הוא דכל היכי שהבעלים שותקים מחמת שאינם יודעים בירור הדבר אין ע"א נאמן לאוסרה כיון דלא שייך למימר בהא שתיקה כהודאה רק הש"ך הביא שהרשב"א וסייעתו חולקים ע"ז וס"ל דכל שאין הבעלים מכחישין רק שותקין אעפ"י שהשתיקה אינו רק מחמת שאין יודעים בירור הדברים אפ"ה העד נאמן וכבר בארנו כ"ז באורך בתשובה הנזכרת מעתה בהמה זו לכ"ע שריא דהרי לשיטת המחבר ורמ"א בסימן קכ"ז אין ראובן זה נאמן כלל דהא ס"ל דהיכי דהבעלים שותקים מחמת שאין יודעים בירור הדברים אין העד נאמן ומכ"ש כאן שהדבר הוא תימה בעיני הטבח מה שלא הרגיש כמבואר בלשון השאל' וא"כ מה שבאנו לחוש כאן לדברי ראובן אינו רק מחמת שיטת הרשב"א וסייעתו דבשתיקה כי האי שאין הבעלי' יודעין בירור הדברים מהימן העד והרי לשיטת הרשב"א וסייעתו בלא"ה בהמה זו שריא אפילו לדברי העד דהא אינהו ס"ל דבקופא לצד חלל הבהמה שריא ממילא תורא לכ"ע משרי שרי איברא דמשום ה"ט לחוד לא הייתי מתיר משום דבההוא דקופא לבר נראין הדברים ששיטה הראשונה שהוא דעת המחבר הוא עיקר לדינא רק שהאחרונים חוששין גם לדעה ב' ובההוא דע"א נאמן באיסורין כ' הש"ך שם דנ"ל דדעת הרשב"א וסייעתו עיקר בש"ס יעו"ש וא"כ לחומרא יש לנו לתלות שפיר כחומרו' שני הדעות הללו אע"ג דלדברי כולהו שרי בשגם דבההוא דע"א נאמן באיסורין יש קצת פוסקים העומדים בשיטת הרשב"א ובההוא דקופא לבר אין עומדין בשטתו ולדבריה' אסור בנ"ד ואף ע"ג דיהי' לנגדם רוב מנין ורוב בנין אשר מותר לדידהו דהיינו הרשב"א וסייעתו בההוא דקופא ושיטה הראשונה בההוא דע"א מ"מ כיון דלאו מטעם א' המה מתירין אינן נחשבין לרוב כמבואר בי"ד סימן רמ"ב יעו"ש. אמנם יש עוד טעם להתיר בנ"ד דהנה עיין בשו"ת צמח צדק סימן ק"ז במעשה שנמצא בחתיכת כבד דבהמה בשעת אכילה מחט מאותן שרגילות הנשים להשתמש בצעיפים והיתה טמונה כולה בתוך החתיכה והתיר מטעם ס"ס שמא לאחר שחיטה נתחב כיון שמשמשו בו הרבה וחתכוהו לחתיכות והדיחוהו וצלו ובשלו אימר מהאשה בא לתוכו ואת"ל מחיים בא שמא לא ניקבה כלום יעו"ש ואולם כל הבאים אחריו חלקו עליו ואמרו שאינו ס"ס ועיין בת"ש סימן מ"א סיים בזה שכיון שנתחבה כולה לכבד רחוק לומר שבא ע"י משמושים ומסתברא טפי שבלע מחיים וע"ש באורך וסיים שם וז"ל מיהו היכי דאירע דלא נתחב רק אפס קצהו בחיצון של כבד ואין שום חלודה במחט ולא שום ריעותא יש להכשיר בה"מ דמסתבר טפי לתלותו באחר שחיטה ע"י ההתעסקות ההדחה ובישולים ומחטים של האשה כדתלינן בזאב שנטל בני מעיים כו' עכ"ל:

ובהיות כן בנ"ד שאין שום חלודה ודמות מסמר זה ממש במראה ובקומה כאותן מסמרים אשר ראובן מוכר בביתו שפיר יש לתלות שנעשה אחר שחיטה ואע"ג דהמסמר הי' תחוב כולו בחתיכת הכבד וכה"ג כ' התב"ש שרחוק לתלות שנעשה ע"י משמושים פשיטא דל"ד