נאות דשא קנה

שווי' של הטבעת. וההוא מגרומתא דאתאי לקמי' דרב בב"ק דף צ"ט שהטריפוהו רב משום ס' איסורא ואפ"ה פטר את הטבח מלשלם משום דהממע"ה ויכול הטבח לומר קים לי כמ"ד דכשר ולא אמרי' סוף סוף הטבח הזיקו שע"י מעשיו נעשה טרפה שאינו יכול לאכלו משום ספק וא"כ לכאורה יש ראי' דגם כאן הסרסור פטור משום דיכול לומר קים לי כאידך מ"ד ולדידי' לא אזקתיך מידי אלא האי הוא דגזלך אלא דבי"ד סימן ד' בש"ך סק"ה כ' דאע"ג דהמנסך יין חברו הוי פלוגתא אם נאסר או לא אפ"ה מוכרח לשלם לבעל היין משום דאמר לי' את אפסדתני שאיני יכול להכניס עצמי בס' איסורא יעו"ש וכתבתי שם בגליון הי"ד שלי דלא קשיא מההוא מגרומתא משום דהתם שחט בשליחותו מש"ה אמר קים לי כמאן דמכשיר משא"כ בזה שעשה מדעתו מצי האי למימר נהי דקים לך כמאן דמכשיר מי ביקש זאת מידך לעשות זאת מידך כך ולי קים כמאן דאסר כך תרצתי בגליון שם ואחר ימים נדפס ספר פרי מגדים וראיתי שכ' דמההוא מגרומתא לא קשיא משום דהתם השוחט הי' סבור שכדין שוחט משא"כ זה שידע שעושה שלא כדין במה שניסך יעו"ש ממילא דלפ"ז בנ"ד בין לתירוצי בין לתירוץ הפמ"ג חייב בכאן דהא פשע ועבר על דעת המשלח שאמר לו בפירוש למכור בעד סך זה והוא מכר בפחות משא"כ התם שלא אמר לו רק שישחוט סתם והי' כשר לפי דעתו והבן. שוב ראיתי בתבואת שור שם סקי"ז כ' דל"ד לההוא מגרומתא דהתם שחט ברשות ולפי דעתו שחט כראוי ואם ידע דנאסור מספקא כבר כ' הש"ך בח"מ סימן ש"ו סק"י דחייב אבל הכא אפילו לא ידע דינא מאי הו"ל גבי חמרא דאזקי' וכה"ג אמרינן בב"ק דף ס"ב ותו דהו"ל לאסוקי דעתי' שמא יאסר עי"ז ועיין בש"ך ח"מ סימן הנ"ל דפסק דכל היכי דפשע לא יכול לומר קים לי עכ"ד התב"ש ודבריו ברורים בטעמם וא"כ הדבר פשוט דכ"ש בסרסור זה שפשע ועבר על דעת בעלים דאין לו מקום כלל לומר קים לי אלא הו"ל כמזיק ממש בידים וחייב לשלם מביתו ולכאורה יש להביא ראי' להיפך מדברי הש"ך ח"מ סימן כ"ה סקי"ד אות יו"ד שכ'. שם דבג' הדיוטות וקבלו לא שייך לומר שהגדול יחזירם כיון שאין בהם השגה להבין דברי הגדול יכול הבע"ד לומר אנו כבר קבלנו עלינו ב"ד זה של הדיוטות וחזרתם אינה חזרה כלל שאינם מבינים מה שהגדול אומר והא דהוצרך הרא"ש ביחיד שאינו מומחה וקיבלו לומר הטעם דאין גדול מחזירו הואיל ונשתדל לדון יחידי תיפוק לי' דבלא"ה כיון שאין משיג דברי הגדול היינו משום דטעם זה אינו מספיק אלא על דקם דינא שלא להוציא מדברי הבע"ד המוחזק ואומר אני יודע שאינם מבינים דברי הגדול ואין חזרתם חזרה מש"ה בג' הדיוטות וקבלו דפטורין מלשלם וא"צ טעם רק על מה דקם דינא שפיר מספיק טעם זה דאינם משיגים דברי הגדול משא"כ ביחיד שאינו מומחה וקבלו דצריך לשלם דהא אינו מספיק טעם הנ"ל דהא יכול לומר אני מבין דברי הגדול (כיון שהוא מוחזק יכול לומר כך) והדין חוזר ואם הבע"ד אינו רוצה לחזור מה לי בזה לכן הוצרך הרא"ש לטעם שלו עכ"ד הש"ך בקצרה הרי דזה הוי ממש כנ"ד שהדיין נתן ממונו של ראובן לשמעון וא"צ שמעון להחזיר משום שאומר קים לי דאין הדיין מבין דברי הגדול וקם דינא והדיין משלם מביתו והדיין אומר קים לו בהיפוך ר"ל שאני מבין יפה דברי הגדול והדין חוזר ושמעון גוזל אותך ומש"ה א"צ אני לשלם הרי דבכה"ג שזה אומר קים לי בהיפוך נמי מהני לי דמה"ט הי' הדיין פטור מלשלם אי לאו האי טעמא דיהיב הרא"ש כיון שנשתדל לדון יחידי וכ"ת דהתם שאני דהדיין עצמו לא נתן בידו ממונו של ראובן לשמעון רק שפסק את הדין בה"ג (פסק) הרא"ש מוכרח ליתן הטעם על מה שהדיין משלם משא"כ בנ"ד שהסרסור נתן בידים חייב ובאמת ביחיד שאינו מומחה וקיבלוהו היכי שנו"נ ביד הי' חייב בלאו טעמא דהרא"ש רק שהרא"ש הוצרך לטעמא דידי משום דקיי"ל התם דאינו מומחה אפי' לא נו"נ ביד ישלם דכך פסק שם הרא"ש ודלא כהרי"ף יעוי"ש הא ליתא דבודאי לענין הדבר שאנו דנין אין חילוק כלל דהא חזינן התם בכל הסימן דהדיין חייב לשלם אעפ"י שלא נו"נ בידים משום דגרם לו היזק ע"י הפסק שפסק וחייב כאלו נתנו בידים ואפ"ה בכה"ג שיש גדול הי' פטור משום שאומר אני מבין יפה דברי הגדול וממילא שמעון גוזל אותך ואני פטור וא"כ ודאי דה"ה בנ"ד אעפ"י שבידים נתן לו דמ"מ כיון דחזינן עכ"פ דקים לי איפכא מהני א"כ מה לי התם מה לי הכא. אמנם אחרי ההתבוננות אין דברי הש"ך הללו סותרים כלל לדברינו משום דהתם דמי לההוא מגרומתא דכ' התב"ש דטעמא דפטור משום שעשה ברשות וגם סבור שעשה כראוי ממילא ה"נ כיון דמיירי בקבלוה א"כ עשה ברשות וגם טעה וסבור שפוסק כדין מש"ה שפיר מצי למימר אני מבין יפה דברי הגדול ושמעון גוזל אותך ואני פטור משא"כ בסרסור זה וכמ"ש תחלה ומ"מ נ"ל דלא הוצרך הרא"ש שם לטעמו רק בלא נו"נ ביד אבל בנו"נ ביד לא הוי מצי למימר אני מבין יפה כיון שהעליתי דאין יכול לומר זאת רק מחמת שעשה ברשות וזהו דוקא הפס"ד דכיון שקבלוהו אם כן מה שפסק ברשות פסק אבל מה שנו"נ ביד זה נקרא שלא ברשות דאע"ג שקבלוהו לא קיבלו רק שיפסוק הדין וכמ"ש הש"ך שם בסק"א וסק"ד כמה פעמים דלא הו"ל לישא וליתן ביד ע"ש שכ' כך גם היכי דקבלוהו והי' עפ"י הדין פטור אם לא נו"נ מ"מ היכי דנו"נ חייב משום דלמה לו להיות נו"נ ור"ל דאהא לא קיבלוהו וממילא דמה שנו"נ הו"ל שלא ברשות וא"כ לפ"ד התב"ש דבמגרומתא הוא דוקא משום שעשה ברשות ממילא דיין זה שנו"נ שלא ברשות הי' חייב אפילו בלי טעמא דהרא"ש אע"כ דלא הוצרך הרא"ש לטעמו רק היכי דלא נו"נ ולדברי הפרי מגדים שהבאתי דתלי טעמא במגרומתא מחמת שסבור שעושה כדין א"כ י"ל גם בדיין זה כיון שסבור שעושה כדין מצי למימר אני מבין דברי הגדול אפי' בנו"נ אי לאו טעמא דהרא"ש ואין להאריך בזה עכ"פ בכל כה"ג דנ"ד בסרסור נתבאר לפנינו דלכ"ע לא מצי למימר קים לי וכאמור ומ"מ נ"ל לפמ"ש לעיל בסימן הקודם (בד"ה ומ"מ היכי) דאם המשלח צווח עתה שרוצה לבטל המקח אין בידי להורות למעשה שהמקח קיים עד יסכים כ"ת אבל היכי שרוצה לקיים המקח בעד ק' בהא ודאי המקח קיים ע"ש בדברינו ולפ"ז אם יסכי' כ"ת דהיכי שהמשלח רוצה לבטל אזי צריך להחזיר לו החפץ א"כ נ"ל דאע"ג דרוצה המשלח לקיים דאז המקח קיים אפ"ה א"צ הסרסור לשלם מביתו משום דהסרסור לא הזיקו שהרי עדיין הי' יכול לבטל המקח ואיהו דאפסיד אנפשי' במה שאומר שרוצה בקיום המקח וסברא כזו כ' הש"ך בסימן נ"ח סק"ט ע"ש אבל אם יסכים כ"ת דגם ברוצה המשלח לבטל אפ"ה המקח קיים אז בכל גווני צריך הסרסור לשלם כן נלפענ"ד

ואחר שביארתי לך שאלה זו ושאלה שבסימן הקודם אשיב לגמור לך תשובת השאלה הראשונה שבסימן נ"ה ואומר כי אעפ"י שבארתי לך בסי' הקודם. (ד"ה ולכן) שנ"ל שיש חמשה שטות ושהרמב"ם חולק על דין הרמ"ה ולפי דעתי הוא דרך נכון מ"מ מאחר שהסמ"ע והב"ח והש"ך והט"ז לא רצו בזה ולכן דברי בטלים בזה אלא אני תופס העיקר כאשר כתבתי שם. (בד"ה דרך שני) לפי דעת האחרונים האלו דהי"א שהביא הוא דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם והרמ"ה לא פליגי אלא חילוק יש בין דין הרמ"ה לדין הסרסור כאשר חילקו הם ז"ל ואולם לפי שיש נ"מ לדינא בין תירוציהם ראוי לחקור איזה יוכשר להלכה בכדי דנודע היכי לידייני' והנה התירוץ שתירץ הש"ך בסימן קפ"ה בימי חורפו לחלק כיון שהחפץ מבורר בידו של ראובן בסוף ימיו חזר הוא בעצמו מדבריו ותירץ בסימן קפ"ב תירוץ אחר ושפיר עביד דהדר בי דלא מצינו בשום דוכתא חילוק כזה דמה לי אם יש בידו חפץ שיודע שהוא של ראובן או אם יש בידו מעות ויודע שהם של ראובן מש"ה תירץ בסימן קפ"ב תירץ א' והוא נכון בסברא דאחזוקי אינשי בשופטני לא מחזקינן מש"ה עד כדי ביטול מקח דחזינן דאם הוא עצמו קנה אין המקח בטל שפיר יש לתלות שמסר כח זה להשליח שיהי' כאלו הוא עצמו עושה אבל יותר מזה דקיי"ל בכל דוכתי דהמקח בטל לית לן לחשוש שעל אופן כזה עשאו שליח מש"ה בדין הסרסור כיון שהוא שיעור ביטול מקח חייב להחזיר ומ"ש שם הש"ך שוה מנה בדינר הוא לאו דוקא אלא בשיעור ביטול מקח תליא כמ"ש ברס"י הקודם והסמ"ע שתירץ בזה ב' תירוצים הנה התירוץ הראשון כבר כתבתי בר"ס הקודם דלא מסתבר כלל משום דהיכי דהוא שליח בשכר נהי דליכא ראי' על שנעשה שליח לעיוות מ"מ ספק השקול הוא ונימא בי הממע"ה ומ"מ בשביל זה לא נדחה דבריו ח"ו וגם שיש ליישב דבריו שיהיה זה קרוב לתירוץ הש"ך הנ"ל והיינו דאחזוקי אינשי בשופטני לא מחזיקינן ולית לן למיחוש כלל שיעשה אדם שליח ויתן לו כח גם לעוות משום דלא עבדי אינשי הכי כלל כי זה המשלח יחשוש שהשליח עם המוכר יעשו קנוניא עליו ויאכלו וחדו שהשליח יעוות והוא לא יוכל לבטל ויצטרך לעמוד עם השליח בדינא ודייני שיתן לו העוות מש"ה ל"ח כלל לזה רק דהיכי דהוא שליח בחנם דאיכא נמי הוכחה איפכא דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעוות וכיון דאיכא הוכחה כך והוכחה איפכא הוי ספק השקול ואמרינן הממע"ה משא"כ כשהשליח נוטל שכר ליכא רק הוכחה זו דאין אדם עושה שליח לעוות ולית בי' ספקא כלל ולא שייך הממע"ה וא"ש דברי הסמ"ע והם קרובים לדברי הש"ך הנ"ל ואין חילוק ביניהם רק דהש"ך ס"ל דדוקא בעוות הרבה אמרינן מסתמא אינו שופטני ואפילו בשליח בחנם משא"כ בעוות מעט לא הוי שופטני בהכי וחיישינן לי' אפילו בשליח בשכר והסמ"ע ס"ל דאפילו בעוות מעט אמרינן דמסתמא אינו שופטני אלא דזהו דוקא בשליח בשכר אבל בשליח בחנם דאיכא נמי הוכחה איפכא חיישינן לי' אפי' בעוות הרבה וק"ל. התירוץ השני שתירץ הסמ"ע ג"כ כתבתי בסימן הקודם דלא מסתבר כלל משום דאי חיישינן שעשאו שליח לעוות מכ"ש דאית לן למיחוש דלא הי' שינוי כלל משום דחזקה שליח עושה שליחותו יעו"ש ומ"מ גם בזה לא נדחה דבריו לענין שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותי' וגם יש ליישב דבריו ולומר דבתירוץ זה ס"ל להסמ"ע דאפילו בשכר אמרינן מסתמא אינו מתעסק עד שיעשהו שליח לעוות משום שהוא ירא אולי יטעה ויעוות מש"ה אית למתלי שעשאו שליח לעיוות והמשלח לא הוי שופטני בהכי משום דמסתמא לפי שעושהו שליח סמכא דעתי' עליו שיעשה באמונה ולטובתו וס"ל נמי הסברא שכתבתי בסימן הקודם. (בד"ה ולכן) דכל שהודיעו שהוא שליח מוכרח הלה להאמין להמשלח בכל מה שאומר יעו"ש ומש"ה א"ש דלענין מאה וחמישים המשלח נאמן כיון שידע הלה שהי' שליח משא"כ לענין אם עשהו שליח לעיוות בהא אין המשלח נאמן