נאות דשא קמט

שהיא נחשדת בסך רב. וכן אפי' אם נחשדת על ת"ר זהובים ג"כ אין מקום שבועה דהרי אם אמת שגנבה ת"ר והי' העזבון אלף אז ג"כ לא יקח רק רי"ש כאשר נוטל עתה שאין העזבון רק ת' וא"כ אין האח יכול להשביעה זולת אם לפי ראות הב"ד היא נחשדת על סך רב אזי בהמותר מן ת"ר זהובים יפשרו וקל להבין. ויותר מזה נ"ל היכי שהמ"מ מוותרים נגדה להיות שאין כעת בהעזבון רק ת אינם רוצים ליקח כלל ואומרים שאף אם גנבה אפ"ה מוחלים לה כחם וחלקם. ועתה טוענת האשה גנבתי והוא טוען לא גנבת דהיינו שהאשה אומרת גנבתי ת' ואין לך כלום מאחר שהעזבון ת"ת מגיע לי ת' ולהמ"מ ת' והרי וויתרו לי והוא טוען לא גנבת ואין העזבון רק ת' ומגיע לי רי"ש. ועוד אולי גנבת סך רב נ"ל בזה דאם היא נחשדת להב"ד בסך רב אז יש לפשרם כנ"ל אבל אם אינה נחשדת לסך רב אזי כיון דע"פ הדין נשבעת האשה שגנבה ת ואז אין להחולץ כלום. ולכן כיון שהמנהג לפשר צריכין לפשר שיוותר החולץ מן רי"ש זהובים לפי ראות הב"ד אם נראה להם שבאמת גנבה אזי מחויב לוותר הרבה ואם אין נראה להם שגנבה כ"כ אזי הוויתור פחות מזה וק"ל כן נ"ל. ויותר מזה נ"ל היכי שהעזבון ת' ומקבלי מתנה רי"ש והכתובה ת' והאשה אינה רוצת לישבע השבעת כתובה דאם היתה נשבעת לא הי' המ"מ נוטלין כלום. ועתה שאינה נשבעת נוטלין המ"מ את שלהם ואין נשאר רק רי"ש זהובים לכתובה ואז אין החולץ נוטל רק ק' וטוען השבע ותיקח ת' ויהי לי רי"ש נמצא היא מפסידתו במה שאינה רוצת לישבע ובכה"ג מבואר בסימן ס"ו בח"מ היכי שמפסיד לחברו ע"י מה שאינו רוצה לישבע חייב לשלם לו עיין שם בסעיף י"א ובש"ך שם סעיף קטן ל"ב. ועוד שם בכמה דוכתי וא"כ לכאורה הכא כל ההפסד של האשה מכל מקום נראה דהיא יכולה לומר איני נשבע משום שהאמת שגנבתי רי"ש וא"כ העזבון הוא ת"ר ומגיע לך שי"ן ומחויב אתה ליתן להמ"מ רי"ש ונשאר לך ק' כמו שאתה נוטל ואין אני מפסידך כלום דדוקא בההוא דסימן ס"ו הוא שחייב לשלם משום דכיון דאינו רוצה לישבע הרי הוא כמודה שפרעו כמ"ש ש"ך שם משא"כ הכא נהי שמודה שגנבה מ"מ אין לו עלי' כלום כנ"ל מיהו אם היא נחשדת בעיני הב"ד על יותר מן רי"ש זהובים מחויבים לפשר על אותו המותר אבל אם לפי ראות עיניהם די לפשרה על רי"ש אין כאן מקום פשר כלל ולא יקח רק מאה וק"ל זהו מה שנ"ל בדינים הללו ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה להבין עפ"י דרך הנ"ל בכל הדומה וכ"ז המה דברים ברורים למבין בע"ה

ועתה נבא לנ"ד ובתחלה אבאר לך כי אותן ת' זהובים שציוה ליתן לאשתו בכתובתה יש להם דין כחוב' ודין מתנה ביחד להורעת כחה של האשה כאשר אגיד כי נ"ל דאם אמר סתם שנותן לאשתו מתנה ת' זהובים אז לא הי' החולץ נוטל מזה החצי מאחר דקיי"ל דאין החולץ נוטל חלק בנכסי מלוג כמ"ש הב"ש סימן קס"ה ס"ק יו"ד ע"ש שמסיק דבהא כ"ע מודי וא"כ הרי מתנה שנתן לה בעלה עדיף מנ"מ דהא בנ"מ הבעל אוכל פירות ובמתנה קיי"ל דאין הבעל אוכל פירות. ותו דכבר כ' הח"מ סימן ק"צ ס"ק מ"ט דמתנה שנותן הבעל לאשה יש להם דין נ"מ ואע"ג שהב"ש צידד שם לענין מכירה אם יש להם דין נצ"ב מ"מ איהו גופי' מסיק שם דהוא ספיקא דדינא אם הוא נ"מ או נצ"ב וא"כ פשיטא דכל ספק בתקנה מעמידין על ד"ת ומכ"ש דלהב"י פשיטא לי' דהוי נ"מ וא"כ הדבר ברור דבמתנה שהבעל נותן לה אין החולץ נוטל כלום מ"מ בהנך ת' זהובים הואיל ומבואר בלשון השאלה שציוה ליתן לה עוד ת' זהובים בכתובתה הרי מבואר שנתן לה זאת לתוספת על כתובתה ולא מתנה לבד רק שהגדיל כתובתה. ועיין בח"צ סימן ק"י מש"ה דינם ככתובה שיטול החולץ החצי הרי בארתי שדין ת' זהובים הללו כדין כתובה להורעת כח האשה. איברא דינם ג"כ כמתנה להורעת כחה והוא לענין המבואר בח"מ סימן רנ"ג בשכ"מ שאמר תנו רי"ש לפלוני ושי"ן לפלוני ות' לפלוני ואין נשאר בעזבון רק פחות מזה הסך אזי מפסידים כולם לפי ערך ע"ש בסעיף ט' ה"נ בזה דאע"ג דכתובה קודמת למקבלי מתנה כל שנשבעת על כתובתה מ"מ אלו ת' זהובים שלא הי לה מתחלה בכתובתה רק בעת צוואתו צוה שיתנו לה וכיון שציוה אז ג"כ ליתן למקבלי מתנה ת"ק זהובים אין אומרים כל הקודם בצוואה זכה אלא שמפסידין כולם לפי ערך ממילא בנ"ד הסך ת"ת זהובים כיון שהוא עיקר כתובתה אלו לא היה יותר היתה דוחה את המ"מ אם תשבע אבל אותן ת' זהובים שהוסיף היא שוה להמ"מ ומש"ה כיון שחסר סך מאה זהובים דהא כתובתה אלף רי"ש והמ"מ ת"ק הרי אלף ת"ש וכל העזבון הוא רק אלף ת"ר דינא הכי הוא שיתחלק מאה זהובים לתשעה חלקים ותפסיד האלמנה ארבעה חלקים והמ"מ יפסידו חמשה חלקים וכל זה פשוט וברור

עוד אבאר לך כי אלמנה זו אין צריכה לישבע שלא התפיסה צררי וכה"ג כמ"ש הב"ש בסוף סימן צ"ז מאחר שהבעל צוה ליתן לה ויתבאר זה ג"כ מדברי השארית יוסף בכמה תשובות ועיין ב"ש סימן צ"ו סק"ד ומכ"ש כיון שבא בשאלתך שכפי הצואה נראה לנו שלא העלימה אשה כלום ודומה לזה עיין ב"ש סימן צ"ו סק"י בשם שארית יוסף ואע"ג דאינו דומה ממש צירף מיהו הוי ומ"מ מחויבת לישבע שלא העלימה אחרי מות בעלה עיין בשארית יוסף סימן ס"ז ולא הארכתי בדבר זה כי זאת יתבאר לך היטב אחרי העיון ואחרי שנתבאר לנו כ"ז נ"ל בנדון שאילתך כאשר אבאר. הנה המ"מ אעפ"י שהי' להם להפסיד ה' חלקים כנ"ל שהוא ערך ששים זהובים והם נטלו הכל מ"מ מצד השבועה שלא נשבעת האלמנה ראוי לפשרם ולפי שהשבועה היא קטנה כאשר נתבאר ראוי לפשר על שליש והי' ראוי להמ"מ להפסיד ארבעים זהובים ואולם הם נטלו הכל ושמעתי ממוכ"ז כי בעת שנטלו המ"מ לא נודע לב"ד מה שציוה להוסיף לאשתו ת' זהובים כי לא הי' עדי הצוואה אז של ת' זהובים הללו בביתם וא"כ אחר שנודע מהוספת ת' זהובים א"כ למפרע נטלו המ"מ שלא כדין ערך ארבעים זהובים עכ"פ כי יכולה האשה שתאמר אם הייתי יודע אז מההוספה שלי הייתי נשבע ואע"ג שנאמר לה שהי' הב"ד מפשרין מ"מ עכ"פ מ"ם זהובים נטלו שלא כדין ועכשיו א"א להוציא מידם כאשר הגיד לי מוביל כתבך וא"כ הוי כאלו נאבד סך זה מהעזבון וחל ההפסד על שניהן על האלמנה ועל החלוץ דאע"ג דמה שנוטלין המ"מ חל על חלק החולץ כאשר בארנו תקנת הקהלות מ"מ מה שנטלו שלא כדין הוי כנאבד מהעזבון וחל על שניהם ולכן נ"ל בדין זה מאחר שהעזבון אלו ת"ר זהובים מגיע לו ת"ת זהובים ומזה מחויב ליתן להמ"מ ת"ק זהובים נמצא מגיע להחולץ מכל העזבון שי"ן זהובים זולת הארבעים זהובים חל על שניהן ממילא נוטל החולץ ש"ך זהובים והאשה תש"פ זהובים ולענין איך יפשרו בעד השבועה נ"ל שהפשר בכאן הוא מעט מאחר שכל מה שנוטל אינו עפ"י דין רק עפ"י התקנה מש"ה בעלילה כל דהו ממעטין כח התקנה. ולולי דמסתפינא מרבותי הי' נ"ל דמאחר שהתקנה הי' כדי שלא יעגן אותה החולץ כמ"ש כל המחברים א"כ י"ל דבמלתא דלא שכיחא לא תקנו תקנה והא הוא לא שכיח שזה הי' מוחזק כל ימיו שאין לו אח ועיין ביבמות דף כ' ע"ב בתו' ד"ה א"ה שמדמה זה לאשת אחיו שלא הי' בעולמו ורצה הש"ס לומר שלא תתייבם משום גזרה ע"ש הרי דזה לא שכיח וא"כ נוכל לומר דבכה"ג דלא שכיח לא עשו תקנה לחוש לעגון אלא דלמעשה ודאי לא נסמוך ע"ז מ"מ סניף גדול הוא שלא להחמיר על היבמה מצורף לזה מ"ש הט"ז בסימן קס"ה דביבם נשוי ליכא תקנה משום דכופין לחלוץ וליכא חשש עיגון ע"ש ואע"ג שאין מורין כן ומדברי האחרונים מבואר דלא כוותי' יעו"ש מ"מ סניף גדול הוא בנ"ד שהיבם נשוי ומש"ה אע"ג דלדינא כבר כתבתי שחולקים כמו בכל דוכתי מ"מ עכ"פ יועילו סניפים הללו שלא להחמיר עוד עכ"פ בפשרת השבועה ומכ"ש שכבר נתבאר דבנ"ד השבועה שלה קטנה ומצורף לזה שמצוואתו נראה שלא העלימה כלום ולכן נ"ל בפשר שבועה זאת כאשר אגיד הנה אם אמת נכון שלא העלימה כלום אז נטלו המ"מ שלא כדין ערך ששים זהובים כאשר נתבאר וא"כ ההפסד על שניהם כנ"ל ומגיע להחלוץ שי"ן למ"ד זהובים ואם נימא שגנבה מאה זהובים אין מגיע מהם להחולץ אפי' חלק רביע כי יצא שכרו בהפסדו דנגד מה שמרויח מהגניבה החצי דהיינו חמישים זהובים נגד זה מפסיד שלשים זהובים ממקום אחר דכיון שגנבה מאה א"כ העזבון אלף ת"ש עולה ממש כשיעור הכתובה והמתנות א"כ מה שנטלו המ"מ כדין נטלו ומגיע להחולץ חצי העזבון דהיינו תת"ן ומהם צריך ליתן להמ"מ ת"ק נמצא נשאר לו שי"ן נו"ן זהובים הרי שמן מאה שגנבה אינו מרויח רק עשרים ולכן מאחר שהשבועה קטנה כנ"ל די מאה עפ"י היושר לעשות הפשר ולתלות שגנבה מאה ומגיע לו שי"ן נו"ן כן נ"ל בזה עפ"י היושר והאמת ודוק היטב בכל זה והנה יסתעפו עוד מכל מ"ש פרטים הרבה בענינים הללו אלא שלא רציתי להאריך כי יובן הכל ממילא ותן לחכם ויחכם עוד והנלפענ"ד כתבתי

שאלה נה

ועל אשר דרשתני בראובן ששלח שלוחו לשמעון ומעות בידו אלף זהובים לקנות דגן שיעמיד לו שמעון בימים ידועים ויעשו כתב ע"ז ויחתום השליח ח"י ראובן וגם שמעון יחתום א"ע על האופנים שידברו בניהם והלך השליח וקנה דגן וחטים בעד ג' אלפים ונתן לשמעון האלף זהובים ועשו כתב בניהם וזמן העמדת התבואה נמשך יותר מכפי הזמן שציוה לו ראובן ואחר כך צעק מאוד ראובן על השינויים שעשה השליח אחד כי לא צוה לקנות רק דגן ב' שלא ציוה לקנות רק בעד אלף ג' להיות ששער התבואה הולך וזול מידי יום יום להיות הזמן הולך לבישול תבואה חדשה וא"כ בהרחבת זמן שהרחיב נמשך היזק רב כי כפי שציוה לשליח לקנות בעד אלף זהובים כל זה הי' צריך לו עד עת בא התבואה החדשה משא"כ עכשיו ולהיות שהי' ירא ראובן להתדיין עמו פן יתחייב בדין ויהי' היזק רב נתפשר עם שמעון שיקח דגן והטין בעד ב' אלפים ולהעמיד לו קודם התבואה החדשה ונתן לשמעון כל המעות והעמיד לו שמעון חצי התבואה והמותר נמשך עד אחר תבואה חדשה ועתה טוען ראובן כי גם החצי שהעמיד לו הי' גרוע והוא קבע מקום עם שמעון מאיזה גורן יתן לו ובודאי נתן לו מגורן אחר שנית טוען כי חצי נתעכב עד עתה בפשיעת שמעון השיב שמעון ששלח לו מגורן שקבע ועל העיכוב אומר שבגרמת ראובן נתעכב וזאת לדעת שבעת מקח השני שעשו לא עשו ת"כ ולא שום קנין