נאות דשא קה

האלו להחמיר על עצמו ולישב על הארץ עד הערב אם הרשות בידו או לא

תשובה נ"ל דאסור להחמיר על עצמו חדא דמחזי כיוהרא וכההוא דאמרינן בש"ס מי חשיבת כו' ולכן אין להתאבל יותר מכפי המנהג ותו אמינא דאפילו לאדם חשוב וגדול בדורו דליכא טעמא דיוהרא אפ"ה איכא איסורא כאשר אבאר ואביא ראי' מדברי הט"ז שכ' בסימן תקנ"ט סק"ו דמותר להספיד בט"ב על חכם שמת ולישב על הקרקע ואפי' אחר חצות כו' יעו"ש וכוונת הט"ז במה שהוצרך להורות היתר ע"ז היינו משום דקיי"ל דט"ב אקרי מועד לכל דבריו ואין אומרים בו תחנון וצדוק הדין ושאר דברים רק במה שנאמר בו בפירוש נוהג בו דהיינו איסור אכילה ושתי' ושאר הדברים הנהוגים בו ומה דאתמר אתמר הא לכל דבריו יש לו דין מועד ולכן הי' ה"א לאסור להספיד על חכם שמת לכן קמ"ל הט"ז דשרי' והטעם לפי שהותר לאותו דבר שהרי הוא יום הספד קינים והגה והי נהי בכי תמרורים על בית ישראל (היינו בית המקדש) ועל עם ה' כי נפלו בחרב ועדיין ה"א דאסור לישב על הקרקע לאותו הספד דהא ישיבת קרקע לא הותרה לזה והיינו אחר חצות דקודם חצות בלא"ה יושבים על הקרקע רק אחר חצות ה"א דאסור קמ"ל דשרי. והטעם כיון שהותר להספד הותר לכל דיני הספד. סוף סוף מבואר מדבריו דבלאו האי מלתא אסור לישב על הקרקע משום דאקרי מועד ודוקא במקום שנהגו ישיבת קרקע כל היום הו"ל כמו איסור אכילה ושתי' כנ"ל אבל במקום שלא נהגו איסורא הוא לישב על הקרקע אחר חצות ואין לומר דהואיל והותר במקצת מקומות דהיינו במקומות שנהגו לישב כל היום לכן ליכא איסורא אפילו בשאר מקומות כיון דמ"מ הותר לאותו דבר הא ליתא דהא אפילו בכמה איסורי מאכלות אמרינן נהרא נהרא ופשטא דהיינו דבאיזה מקומן הותר איזה דבר ובשאר מקומות הוא איסור גמור ממילא ה"נ בהא דבמקומות שלא נהגו הוא איסור וליכא למימר נמי דכיון דהותר קודם חצות הו"ל הותר לאותו דבר ויהי' היתר להחמיר גם אחר חצות דהא נמי ליתא דהא מצינו לענין איסור מלאכה ושאר דברים דיש חילוק בהו בכמה דוכתי בין קודם חצות בין אחר חצות מש"ה לא תלי גם כאן אחר חצות בקודם חצות דאע"ג דקודם חצות הותר מ"מ אחר חצות דין מועד עליו להא מלתא ועיין בשו"ת גבעת שאול סימן ע"א לענין צ"ה בערב אחר חצות. ע"ש שצידד לומר דט"ב עדיף ממועד ויש לו דין י"ט ע"ש לכן נראה לי דאסור והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה ל"ז

ולענין הפרה שבאתה מן השדה וראו שנקרע עור צוארה וגם נקרע העור כנגד המעיים ואמרו האנשים שזאב עשה לה ככה ושניכר להם שהוא מן הזאב ואחר איזה ימים ילדה הפרה והניקה הולד ערך שלשה שבועות ושאלת מה משפט הפרה והולד

תשובה הפרה נ"ל דאסור אפילו למכרה לנכרי דאע"ג דהש"ך ברסימ"ן נ"ז מתיר בדרוסת הזאב למוכרה לנכרי משום דרוב הפוסקים ס"ל דזאב אין לו דרוסה בבהמה גסה פשיטא דהש"ך לא מיירי רק בדרוסה לבד משא"כ כאן שנקרע עורה דזו יש בה טרפות לכ"ע מחמת נקב וגם בסימן ל"ג מבואר דבבהמה ליכא בדיקה לכ"ע בה"ג ע"ש וכן מחמת שנקרע כל העור נגד המעיים דיש לחוש לנקובת האברים הפנימיים דלית להו בדיקה כמבואר בסימן נ"א ואין לומר דנחקור אם צפרניו רחבים דאז מהני בדיקה בהאברים הפנימיים וגם בוושט דז"א דלא נ"מ מידי בהא דהא באכילה אסורה בלא"ה כי כל האחרונים אוסרים דרוסת הזאב בגסה והעידו שכך המנהג ולדרוסה לא מהני בדיקה דשמא יש טפה א' אודמת ולמוכרה לנכרי א"א דהא הטעם שמא יתרפא שלא והי' ניכר וימכרנה לישראל ולא ישים אל לבו לבדוק אחרי השש נקובה וכיון דאיכא בה טרפות משום נקובה ודאי אסור למוכרה לנכרי דחיישינן שמא ימכרנה לישראל דהת"ה שחידש למכור הדרוסה לנכרי במקום שיש מכשירין כמו שהובא בשמו בס"ס נ"ז איהו גופי' מודה בכה"ג כמבואר בדברי ת"ה הובא בש"ך שם ס"ק נ"ה ותו דלהמפרשים שמא הבריא היינו נתרפא עיין בט"ז סימן ל"ג סקי"ד מה שהביא שם הנ"מ בין הפירושים ע"ש ולדידהו ליכא בדיקה כלל אפילו בניקב לחללו בקנה גדול ועב ולא מהני בדיקה אלא מיד ועיין בשפתי דעת שם ס"ק י"ח וסקכ"א ואנן קיי"ל דהבריא היינו נתרפא כשיטת המפרשים אלו: וא"כ איכא למיחש דלמא ימכור הנכרי לישראל אחר זמן ואז אפילו בדיקה לא מהני ממילא עלה בידינו בנ"ד כיון דאית בי' טרפות דנקובה מודה הת"ה דאסור למוכרה לנכרי ותו דאפי' בחשש דרוסה לחוד שהתיר הת"ה כבר כ' הש"ך שם דדוקא משום שיש עוד צדדים להתיר דלהרבה פוסקים כשאין רושם בחוץ שרי משא"כ כאן שיש רושם וא"כ אפילו אי לא הי' בו רק חשש דרוסה הי' אסור מיהו דבהך טעמא לחוד ודאי לא סגיא דפשיטא דדרוסת הזאב בגסה מותר למוכרה לנכרים אין חולק ע"ז אבל עכ"פ בנ"ד שדרס עד החלל אסו' מטעמים הנ"ל ותו דנהי דדרוסת הזאב הוא מצוי במקומות אלו מ"מ קניא ג"כ מצוי ואיכא למיחש לקניא כי זאב אינו מצוי יותר מקניא עיין במשבצות זהב רסי' כ"ז במעשה דנכרי מכר פרה שהי' בה רושם ע"ש שצידד להתיר מחמת ספק קניא וכיון דקניא ג"כ מצוי חיישינן לחומרא דלמא בקנה דק נעשה זאת ולא מהני בדיקה מש"ה לא מהני אפילו אם נחקור שצפרני הזאב רחבים מכל הלין טעמים נתבאר שאסור למכור הפרה לנכרים ושהי' וב"ח אסור ג"כ כמבואר כ"ז בש"ע ובאחרונים דאפילו בחד חיישינן לתקלה גם אסור להשהותה אפילו זמן קצר בכדי שתעשה שמינה אע"ג דבזמן קצר ל"ח לתקלה משום דאסור לעשות סחורה בדבר איסור כמבואר בי"ד סימן קי"ז דאסור להשהותה נמצא משפט פרה זו למוכרה לנכרי שימיתנה תיכף וכ"ז פשיט מאוד אין מהצורך להאריך בזה

ולענין הולד הנה יש בו שני חששות איסורין חדא כמו שנסתפק הט"ז בסימן ע"ט לומר דאע"ג דולד טרפה מותר בעוברה ולבסוף נטרפה מ"מ בדרוסה י"ל דטרפה דטפת הארס מזיק לולד שצית יש חשש מחמת שנתגדל כל ימיו בחלב טרפה כמבואר בסימן סמ"ך יעו"ש אכן בספר בית יעקב סימן א' והובא בפרי מגדים סי' ע"ט ס"ב להתיר ולד של דריסת הזאב בשני איסורים אלו יעו"ש וגם הפרי מגדים משמע שמסכים לדבריו ודבריהם נכונים דכיון דעיקר הוא כהפוסקים דאין לזאב דרוסה בגסה רק דאנן מחמירין והוא חומרא בעלמא לכן אעפ"י דהט"ז נסתפק בולד דרוסה מ"מ בולד דרוסת הזאב ודאי דיש להקל וגם החשש ינקה מהטריפה מתיר שם יעו"ש והשתא בנ"ד החשש מולד דרוסה מותר גם כאן מטעם הנ"ל כיון דמעיקר הדין גם הפרה מותרת וארי או שאר דורסים בגסה אין מצוי בינינו כלל וכלל ותולין במצוי בין להקל בין להחמיר וא"כ ודאי לא חיישינן להו רק לזאב חיישינן מש"ה הולד כשר ואע"ג דהפרה אסרנו מחשש נקב וזה ג"כ מצוי כמו זאב ז"א דהולד מ"מ מותר בממ"נ דאם הוא נקב פשיטא דהולד מותר דהא שום טרפות אינו מזיק לולד זולת דרוסה ובזאב מותר הולד ואם כן אדרבא מחמת ספק דקניא יש יותר להתיר דאיכא ספקא טובא שמא קניא ואת"ל דרוסה שמא אין דרוסה לזאב בגסה דהא כך הוא עיקר הדין ואת"ל יש דרוסה לזאב שמא אם היו בודקים הי' מותר ואת"ל שהי' אסור שמא הלכתא דולד דרוסה מותר מכל הלין טעמי הדבר פשוט דמצד היותו ולד טרפה שרי

איברא דלענין חשש השני יש לעיין בדבר כי הבית יעקב שם הותר בעובדא דידיה משום דהוי ס"ס שמא אין לזאב דרוסה בגסה ואת"ל יש דרוסה דלמא הלכה כהפוסקים המתירין נתפטמה באיסורי' יעו"ש ממילא בנ"ד שכתבנו דהפרה אסורה בלאו הדרוסה לא שייך זאת וכ"ת דעדיין אין בפרה רק ספק שמא ניקב הושט או האברים הפנימיים ונחשוב בנ"ד ג"כ לס"ס וכמבואר בססי' מ"ט ובסי' נ' דחשבינן זה לספק שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימיים. וכה"ג ראיתי שכ' הפרי מגדים שם בססי' ע"ט דאפילו בדרוסת ארי יש להתיר מטעם ינקה משום דכל דרוסה אינה רק ספק שאין אנו בקיאין בבדיקה וינקה מאיסור הוא ספק פלוגתא והו"ל ס"ס יעו"ש וא"כ אם בדרוסת ארי התיר מכ"ש בנ"ד דיש חשש נקובה וזה אינו רק ספק טרפות והו"ל ס"ס. אמינא דהא ליתא דאין כאן ס"ס כלל כמבואר בש"ך ריש דיני ס"ס אות ב' ג' ד' משום דאין הספקות מענין אחד וגוף אחד כי הספק הראשון הוא בפרה אם הוא כשרה או טרפה וספק השני הוא בולד שמא אין יניקה מטריפה אוסר וכהאי גוונא אינו ס"ס ועיין במה שהארכנו לעיל בסימן י"ד ובד"ה ועתה אפרש) מהאי ענינה ותבין כ"ז היטב דמה"ט ביצה שנולדה מספק טרפה ויש ספק אימת נגמרה אם קודם שנולד הס' טרפות בה או אח"כ לא חשבינן לה לס"ס משום דשני הספקות הם בב' גופים ספק א' בתרנגולת וספק הב' בביצה ולא מהני רק בלא נודע הס' הראשון תחלה יעו"ש בדברינו באורך וה"נ כאן הספק הראשון בפרה והשני בעגל והספק הראשון נולד ונודע מיד והספק השני נולד ונודע אחר כמה זמנים דהיינו אחר שינקה פשיטא דלא חשיב ס"ס כלל ומ"מ הבית יעקב בנדון דידי' יפה התיר וא"צ כלל להיות ס"ס גמור רק עיקר כוונתו כיון דמעיקרא דדינא דרוסת הזאב גסה שרי רק שמנהג בעלמא הוא להחמיר מש"ה אמרינן הבו דלא אוסיף עלה לאסור גם הולד שינקה ממנה כיון דדין ינקה אינו איסור ברור ואית בי' פלוגתא משא"כ בנ"ד דהפרה ספק טרפה ממש. וכן בנדון דהפרי מגדים דהיינו שהיתה הפרה דריסת ארי דבהנך אין להתיר אם לא כשיהי' ס"ס גמור ופשיטא דבה"ג אינו ס"ס כנ"ל ותמהני טובא על הרב פרי מגדים איך לא שת לבו לזאת

וממילא בנדון שלפנינו הנה לענין איסור הראשון דהיינו הספק שנסתפק הט"ז בסימן ע"ט בולד דרוסה שפיר יש להתירו כמו שהתיר הב"י בנדון דידי' וכנ"ל דהיינו דאע"ג דס"ס לא הוי בכה"ג מ"מ כיון דדרוסת הזאב בגסה מנהגא בעלמא הוא הבו דלא לוסיף לאסור גם הולד מאחר דולד דרוסה אינו טרפות ברור רק ספק ואע"ג דהפרה בלאו איסור דרוסה ג"כ טרפה מחמת הנקבים שבה אין זה מזיק לולד דהא כל וולדי טרפות שרין רק ולד דרוסה אסרינן ואתה בא לאסור הולד מחשש דרוסה וכיון דלא מצוי דורס רק זאב הולד שרי. משא"כ לענין איסור השני דהיינו שינקה מן הטרפה לא שייך כל זה וכיון דהאם ספק טריפה מחמת הנקבים לכאורה יש לאסור הולד מחמת