מנחם ציון לט

מעשה הצדקה שלם בלי שום חסרון רק ישועה גדולה לפקוח עינינו ליבוש מלפניו יתברך אשר ע"י כך באו לשמחה גדולה להשיג לובן העליון וכתר עילאה אור צח אור מצוחצח. כי הלבנת פנים הוא אזיל סימקא ואתי חיוורא פירוש כשהאדם בקטנות השכל אז הוא קרוב למקום הדינים שנקרא סומקא וכשהוא בגדלות הוא קרוב לרחמים שנקרא חיוורא וגם כאן היתה השמחה והישועה גדולה כ"כ עד שהגיעו להלובן העליון שהוא כלו רחמים וחסדים ובזה יובן מקרא שכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וקשה מה זו טובה בכלל הטובות שעשה אתנו במדבר שהוזכרו שם והרעבון הזה מה טיבו אבל הענין הוא כך שכשהאדם נכסף לדבר גשמי באהבה רבה ותשוקה גדולה לאכול מפריו. ובהגיעו לדבר ההוא אף שעדיין לא אכל ממנו כבר נשתקע תשוקתו העצומה אבל כאשר ית יתאוה להשיג דבר שכלי חדש אף בהגיעו לזה מ"מ יתחזק ויתחדש בקרבו תשוקה חדשה עזה ועצומה מהראשונה ויחפוץ להשיג יותר ולא די לו בנחת רוח שקבל כבר לאין שיעור. ולזה אמר וירעיבך ויאכילך את המן אע"פ שהיה להם בכל יום די חסרונם וצרכם עומר לגלגולת בכל זאת היו רעבים וחרידים להשיג יותר ולא הונח להם בזאת בתענוג אשר הגיעו כבר וגם בגלות החל הזה תאוה נפשינו אל המן עינינו מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו לפקוח עיני שכלינו נדעה נרדפה לדעת את ה'. אשר ע"כ צוה השי"ת למשה להצניע צנצנת המן והוא השכל הנעלם בקדושת יום השבת כאשר נבאר וז"ש כאן וטעמו כצפיחת בדבש שד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים. וע"כ אחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ויש לתמוה הלא רוב המצות לא יכלו לקיים במדבר שרבים מהם תלוים בארץ וגם דיני כלאי הכרם וזרעים וחסימה. ועולה על כלם מצות צדקה וגמ"ח כיון שהיה לכל א' די מחסרו ואף למלבושים לא היו צריכים שהיו גדלים עמהם כדמפורש במדרשים. אבל פירוש הדבר הוא עפמ"ש. ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. וקשה היכן מצינו בכל המקרא שהיה להמן שם עצם שנאמר עליו שהשאילו לו שם אחר להקרא