מנחם ציון לז

כן נאמר בששת ימי המעשה ויהי ערב ויהי בוקר שיש בהם שתי בחינות טוב ורע שכל העובדות של ימות החול אף כי טובים ונכוחים המה בכל זאת אינם באמת ובתמים לפי שבאים ממאכלים גשמיים וגלל כן אין אומרים בחול שירות ותשבחות כמו בשבת כי איך יערב ילוד אשה ואדם איך יזכה לשבח לפאר את פני המלך המהולל בתשבחות אבל בשבת הוא בחינת פה ושכינ' מדברת מתוך גרונו לכך מותר ומצוה להרבות בשירות ותשבחות. ועפ"ז יבואר מ"ש וישבות ביום השביעי וצריך ביאור איך שייך בחיקו ית"ש כביכול מלאכ' או מנוחה אבל אמת ה' לעולם שכל הסלקא דעתך שבגמ' הם אמת ויציב שאמרו וכי שבת גברא הוא שהשבת הוא בחינת אדם אצילות אלהיית המתלבש ומדבר מתוך גרונו. וע"כ מנהג ישראל תורה היא שמברכין בניהם בשבת שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא מברך ומסכים ע"י. וזש"ה וישבות ביום השביעי שהשי"ת הוא שובת ונח בתוך בחינה השביעית פי המדבר ובעבור כן לא ירד המן בשבת שכבר ביארתי שהמן לא ירד דרך הוושט רק דרך הקנ' ומשם להלב ומשם נתחלק לכל האיברים וא"כ היה המן בחינת דבור וק"ל ולזה לא היו צריכין רק בימות החול שהוא בעלמא דשקרא והי' צריך סעד לתמכם להצליח על דבר אמת אבל השבת הוא עצמו סוד האמת שאפי' ע"ה ירא לשקר בשבת והוא הדבר הקדוש ולא הוצרכו עוד אל המן

והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש הכתוב ספר פה מעלות המן שהיה לבן תאוה לעינים ונחמד למראה וטוב למאכל כצפיחת בדבש אבל במה ששבחו שהיה כזרע גד לא ידענו מה יתן ומה יוסיף לנו אם היה גדול כזרע גד או כשאר פרי וגם אמת נכון הדבר שלא היתה הכוונה בנתינת המן לאכול מטעמים וחיך אוכל יטעם המתוק לחיך כי היה כלו רוחני ושכלי אשר ע"כ היה נבלע באיברים כאשר בא אל קרבנה נתחלק ונבלע בהם להורות לכל אבר פעולתו הראוי לו אשר לכך נברא ואיך לעבוד בו את הבורא ב"ה למען דעת צדקות ה' אבל פירוש הדבר הוא כך כי שפתי רננות יהלל פינו מלך אוהב צדקה ומשפט זורע צדקות ומצמיח