מנחם ציון כג

אל משה על הים הוא הדבר אשר דברנו וגו'

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. צריך להבין איך שייך אצל הקב"ה לשון מלחמה וכי ללחום הוא צריך הלא כרגע כשמסיר השגחתו ספו תמו מן בלהות ונקדים לבאר ענין קריעת ים סוף שלכאורה לא היו צריכין לנס גדול כזה שהיה יכול להיות שישראל יבואו באניות ובספינות' על. הים ויגיעו למחוז חפצם בשלום והמצריים ירדפו אחריהם ג"כ בספינות וצי אדיר ויאמר ויעמד עליהם רוח סערה לשברם בלב ימים: ולמה הוצרך לשדד המערכה ולמעט בניסא עדיף וגם פסוק ולא קרב זה אל זה הוא אך למותר כיון שמלאך אלהים ועמוד הענן הפסיקו ביניהם האיך יכלו להתקרב זה אל זה וגם לא מצינו בכל המקרא שעשו מלחמה. אבל שורש הדבר שכל ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף היה פועל דמיון מעכשיו ולדורות להראותם אשר יקרה אתהם באחרית הימים לדעת איך יתנהגו דאמרינן בגמ' לעולם יהיה אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים שאפי' צדיק רודף לרשע אלהים יבקש את הנרדף. וע"כ היו הישראל כאן נרדפים להורות להם כי יהיו נרדפים. אבל שונאיהם לא יכלו להתקרב להם כל הלילה שהוא עת רעה שדומה לילה. ויתמשך הדבר עד בתר דיעדי קבל ליליא והיה לעת ערב יהיה אור כמו כאן כשהראשון שבישראל עלה ליבשה ירד האחרון שבמצרים להים וכשראו, את הישראל על היבשה סברו שעתה תמצא ידם אותם ובעת ההיא וינער. ה' את מצרים זה חלק שוסינו ונחלת הקמים עלינו ביום הרג רב במצרים בנפול מגדלים והנה אמונת ישראל בהשי"ת לא היתה כאמונת משרע"ה: שהישראל האמינו בהשי"ת ע"י הנסים ואמונת משה לא היתה תלויה בדבר אחר רק באמת ובתמים בלי שום הוראת אות ומופת. וע"כ אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל ויסעו ולא פירש לו להיכן יסעו אבל פירוש הדבר שצוה לו לומר לישראל שיסיעו את מחשבתם מבחינת האמונה הזאת רק יקשרו ויכוונו דעתם לדעת משה ובעתיקא תליא מלתא שיעתיקו מדעתם מחשבות האלה רק להאמין באמונה שלימה בלי טענת אות