מנחם ציון קב

שופר שיתקעו בשביל החודש וזה צריך להיות בתחלתו והנה כל מקום שנאמר חג הוא לשון אהבה ושמחה שבחג צריך להיות האהבה מגולה והיראה מסותרת. אבל בחודש זה להיפוך הוא. ולזה אמר בכסה ליום חגינו. שלכך יתקעו בעבור שהשמחה וחדוה צריכה להיות מכוסה בו וכאמור שהחודש הזה יסוד מוסד ושרישת היראה לכל השנה. ועיקר קיום העולם על היראה כמ"ש אלמלא מוראה וכו' וע"כ היראה היא ג"כ חק שהיא דבר שהכל צריכין לה. וע"כ נתינת טעם על תקיעת שופר בעבור שחק לישראל הוא וכנ"ל

פרשת וילך

וילך משה וגו' וידבר וגו' אל כל ישראל ויאמר אליהם בן ק"ך שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה ויקרא משה ליהושוע. מקור חיים ומוסר השכל הכין לנו הש"ית בתוה"ק לא לאבותינו לבד אף גם על כל הבאים אחריהם כל דבור ודבור אחת לא נעדרה ללמוד ממנה איזה הנהגה טובה ומוסר השכל. ע"כ חל עלינו ביאור מקראות הללו מה מלמדינו בשגם שכאן נאמר וילך וידבר שהוא לשון הווה ואם כוונת הכתוב רק על ימים הראשונים בלבד הול"ל והלך ודבר. אמנם כן הוא שדברים הללו נוהגים בכל מקום ובכל זמן שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט מכלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל כמו כן בינינו בני ישראל יש כלל ופרט ופרטי פרטות ואין בכלל אלא מה שבפרט. והוא כי בצאת ישראל ממצרים היה אמונתם ודעתם משובשות מאוד ככל הגוים לא ידעו את ה' ויצר לבבם היה רע עד שאפי' כשנתאמת אצלם אמונת ה' מ"מ עשו העגל ובאהבת ה' את עמו לבל ישובו לכסלה חיי עולם נטע בתוכינו שלח לפנינו איש זה האיש משה גדול מאוד שהיה כללות הדעת של כל ישראל וע"כ היה הדור ההוא דור דעה שהיה בהם הדעת במלואו וטובו ליישר אורחותם ולהודיעם דעת ותבונה וכמו כן עד הנה בכל דור