קיצור ראשית חכמה רכג

קללת חבירי כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפוריי' אמר שרי לי' מארי' לכל מאן דמצער לי, כדי שלא יהיה הוא סבה לעורר הדין להלקות לשום נברא וזו היא מדת החסידים שהיה לפנים משורת הדין כ"א היות שלא היה צועק בדבר שאין לו דין למטה שיהיה מותר לו לצעוק עכ"ז הי' מוחל וכן ראוי לשמור שלא להקניט את חבירו שלא יבא לידי תקלה שלפעמים קללת הדיוט מתקיימת, עוד מתנאי הכניעה כתב בח"ה כשיפגע בחכמים בדעת אלהים ובתורתו הקרובים אל אלהים כמ"ש יהלמני צדיק חסד ויוכיחנו ואז"ל מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפי' דבר א' שחייב לנהוג בו כבוד ת"ל כל קבל די רוח יתירה ביה, ועיין בזוהר פ' תרומה (דף קס"ו). עוד מתנאי הענוה כתב כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע ויעבור על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא ידעם וכסה אותם עליו והאריך לו כדי שישוב מהם ואל ישמח בטעות בני אדם בו שהש"י יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע ממנו האלהים וגומל טובתו ויכנע בלבו כמ"ש כי עוני אגיד. עוד כתב אם ישבחוהו על הטובה יבוז למשבחו עליה ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה אצל מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא ויאמר למשבחו רב אתי אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים ואפי' אם תהיה נחשבת למאומה איך נודע אם נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה עד שיקבלנה הבורא מפני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני כ"ש אם ישבחוהו בשקר שחייב להרחיק הדבר ההוא מעצמו ויאמר למספר די לי אחי בקיצור מה שאני חייב בו לבורא אל תקבץ עלי עון קצור ועון השבח במה שלא עשיתי כי אני יודע עונותי ופשעי. וכן האות על הענוה כאשר ייטיב לו אל בטובה גדולה בחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול או ג"כ כבוד אצל המלכות והדומה לזה ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם ונשאר בשפלות שהי' לו קודם היות לו הגדולה