כתבי קודש כח

כרת במזיד הקרבן במקום מלקות קיני חייב קרבן אף על חצי שיעור וממילא מוכח מסוגיא זו דלא כסברת רבינו יקיר דאף דהיכא דלא שייך אחשבה ג"כ חייב מלקות דהא בשוגג לא שייך אחשבה ואפ"ה מחייב ר"ע קרבן על כל שהוא להכי שפיר פשיט הגמרא דר"ע לא ס"ל כר"ש דאם איתא דר"ע כר"ש ס"ל למה לי לצרוף זית אף דהאיסור נתערב הא ר"ע מחייב אף קרבן דוודאי לא שייך סברת אחשבה פשיט הגמרא שפיר, אבל אליבא דידן לר"ש לא מחייב מלקות היכא דלא שייך אחשבה כגון היכא דאיסור נתערב ודו"ק היטב

(דף כ"ב) בעיא מיני' משביע עדי קנס אי חייבים קרבן שבועה ורצו הש"ס להוכיח ממתניתין ודחה דמיירי בחצי נזק צרורות עיי"ש, ויש להקשות דהנה לקמן (דף מ"ז ע"ב) קאמר "ה ב' כתי עדים המכחושים זו את זו דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעיד ובב"א אין מצטרפין וא"כ קשה דהא יכול הש"ס לאוקמי המשנה דמיירי בקנס ומ"מ לא הי' מפשט איבעיא די"ל דמיירי באופן כזה דהי' שתי כתי עדים המכחושים זא"ז ואח"כ נגח נגיחה שלישית וראו כת השני' והניזק משביע את כת השני' שיבאו ויעידו לחייב את המזיק ח"נ כי נזק שלם לא יתחייב כי נצטרכו לצרף גם כת הראשונה לעשות השור למועד וזה איני בדין לצרפם יחד כי יש כאן כת אחד בוודאי פסול ומש"ה איני יכול לחייב את המזיק רק ח"נ ומ"מ אם יודה המזיק יתחייב לשלם נזק שלם משום דתו לא יצטרכו לכת השני' כלל כי יתברר שכבר נגח ב' נגיחות ע"י כת ראשונה ונמצא שהוא מועד ויצטרך לשלם נ"ש וא"כ איני יכול להודות כי אם יודה יתחייב נ"ש ודו"ק היטב

(דף כ"ד) תוס' ד"ה אלא כדרבא עיי"ש, וי"ל כי בנבילה איכא פלוגתא כל הראוי לגר קרוי נבילה והיא אסור אבל מאי דלא חזיא לגר לא קרוי נבילה ושרי ור"מ סבר מאי דחזיא לכלב קרוי נבילה ואסור אבל מאי דלא חזיא לכלם לא קרוי נבילה לאסור, וא"כ בשלמא לעיל לא רצה רש"י לפרש משכחת הן בנבילה מסרחת דקשה ממ"נ באיזה נבילה איירי אי בנבילה דלא חזיא לכלב לא קרוי נבילה ואי בנבילה דחזיא לכלב לא אתיא כר"מ דהוא סבר מאי דחזיא לכלב אסור ורש"י רוצה לפרש מתניתין ככ"ע אבל אליבא דאמת סובר רש"י נמי דמשכחת הן במתניתין בנבילה מוסרחת מאי דחזיא לכלב ופסק כר"ש מאי דחזיא לכלב לא קרוי נבילה ושרי וא"כ מפרש תוס' שפיר דבתאנים משכחת הן בתאנים שעורים וק"ל

בא"ד אבל ר"ת גרס נבילה מוסרחת ומאי דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראי' משקצים ורמשים דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזיא לאכילה טפי מנבילה מוסרחת, והקשה מהרש"א לפ"ז למה מייתי הגמרא אף אנן נמי תנינא מסיפא הא זה מוכח נמי מרישא דמתניתין שבועה שלא אוכל ואכל שקצים ורמשים דחייב, וי"ל דמרישא דמתניתין לא יכול להוכיח די"ל דמתניתין איירי בשקצים ורמשים דאיני מוסרחת אבל הסיפא מוכח