אילימה יב

לא חושב שיושג כלו מפני שהוא מקבל החלקים מפני שהוא בעל בחי' רבות לא חלקים ממש אלא בדרך עילה ועלול החכמה והדעת והבינה מושרשים בו ועלולים ממנו ויושג מצד השתלשלות העלולים ההם אמנם א"ס עילת כל העילות אין בו עילות מתפשטות בו ולא חלקים שהכל א"ס עילה אחת אחדות שלם כדפי' בפ"ה ואין בו לא חלקים ולא תיקונים בכתר אלא הכל א"ס עילה לכל העלולים ולזה אם נאמר שנדע חלק נדע הכל והוא תכלית וגבול וזה בלתי אמת מפני שהוא א"ס בב"ת והוא מקיף כל הדמות מן הנאצל הגדול עד קלה שבבריות באחדות גמורה ובו אין השגה לזולתו כלל ועיקר וידיעתו שאין לה תכלית יודע את עצמו שהוא וידיעתו א' וההשגה בו מצד פעולותיו שהם סביבותיו כדפי' ובאלימה זוט' צרפתי בח' וחיברתיו לפרק הזה:

פרק ד' אחד ירצה שהוא א' ולא ב' ולא יותר על ב' אלא אחד שאין כיחודו א' מן האחדים הנמצאים בעולם לא כא' במין שהוא כולל אחדים הרבה ולא כא' בגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא א' שאין יחוד ב' כמוהו במציאות עד שמלת א' בעצם אינו צודק בו מפני היותו א' שאין כיחודו ולכך המקובלים ייחסו מלת אח"ד בי"ס א"ח ט' ספי'. ד' מל' וכיוצא ואמרו עליו שהוא לפני אחד קודם לאחד והיינו דתנינן בס"י ולפני א' מה אתה סופר רצו בזה להרחיק ממנו אפי' תואר הא' וכל יחוד הספי' כאחד ממנו ולזה יקרא בשם א' מפני היותו פועל האחדות בספי' בענין שמלת א' על צד החיוב יאמר בספי' אבל בא"ס יאמר על צד השלילה ונאמר הכח הפועל בספי' דהיינו המתעלה על כל אינו ב' ולא יותר על ב' ומכח אחדותו מייחדם והם א' מכחו המיוחד בענין שהוא מקור אחדות שהוא מייחד הצריכים יחוד והיינו אמונתינו באמרנו אחד שאנו קושרים הספי' בא"ס מפני שלא יצדק באמת בהם א' אלא ע"י היות א"ס קושרם ומאחדם והיינו שא"ס יודע ספירותיו והוא וידיעתו א' וכיון שכן הספי' אינם מצדו עשר אלא א' מאוחדות עמו שהוא היודע והוא הדעה והוא הידוע ולכך בהיות הספי' הנאצלות מתקשרות בו מתאחדות באחדותו והוא מקור טבע להם אחדות ולא בספי' לבד אלא אפי' בנפרדים שנאמר בהם ומשם יפרד והיה לד' ראשים בהיותם מתקרבים ונקשרים אל הנאצלים הנקשרים במאציל מתאחדים באחדות וז"ס בשכמל"ו שענין הפ' הזה רומז הנהגתו מאחד עשר ספי' אל ההיכלות כנודע ופי' בפ' תרומה סי' י' שענין ועד קרוב לענין א' בענין שמורה שא"ס נובע אחדות לספי' ומהספי' נובע במדות מכחו להיכלות והם מיוחדים באחדות אז מצדו בענין שהוא מייחד הנבראים ולזה כל איזה ייחוד שימצא בספירות צריך לכוון בא' המייחד כל הצריך יחוד והנה בכלל אזהרה זו הוא אל המקובלים שלא יאמינו שהספירות חלק מעצמותו הדבק בו ונשתלשל ונפרד ממנו שאם יאמרו כן הרי עשאוהו א' שנפרד לחלקים ומשתלשל מעילה לעלול ח"ו שזה עון פלילי ומה גם באומרם עליית הספירות לא"ס והתאחדם בו שהרי עשאוהו המתקבץ מרבוי הנמצאים הנאצלים ולא יעלה בדעת שמפני שירחיקו בלשונם הרבוי מהספירות ויאמרו אחדותם יצאו מהטעות הזה שהרי אפי' שיפליגו באחדותם אין אחדותם אחדות להעריך אחדות א"ס מקיבוצים:

והנותנים כניסה וקיבוץ לספי' בא"ס חשבו שהפליגו באחדות והם רבו בפירוד ועשאוהו א' מתקבץ מחלקים או א' מתחלק לרבים:

אמנם האמונה העיקרית שא"ס יודע בנאצלים והם כלולים בו לא ממציאות חידושם אלא ידיעתו אותם הוא ידיעה קדומה בקדמותו שהוא וידיעתו א' והספירות מחודשות נתחדשו ממנו בחידוש גמור לא שיצאו ממנו ממציאות אל מציאות בערך עצמותו ח"ו אלא הם עלולות אמנם נתחדשו כלם בחידוש הרצון הקדום רצון הרצונות שהוא מציאות א' לחידוש הנמצאות ומה שפי' הקדמונים כמודלק נר מנר שאין הא' חסר דבר אדרבה משם יורה שאינם יוצאים מעצמות אל אצילות שהרי אתה אומר ואין הא' חסר דבר. אמנם הוא להודיע שלא נתחדש המאציל שום חידוש בחידושם אלא נאצלו והוא במציאותו עומד ולא משתנה ולא חסר כנר המודלק מנר שאין הא' חסר ולא מתחדש ולא יוסיף ולא יגרע אמנם עיקר המשל להשכיל שכולם נמצאו ממנו לא כא' הנפרד לחלקים אלא מאמיתת מציאותו נמצאו הנמצאות מציאות מחודש ברצון מחדשם לא שקדמו ויצאו מהקדמות ההוא אל החידוש שא"כ נאמר שהוא חידש עצמו וגם לא שיתעלו אלו הנמצאות ויכנסו בעצמותו שא"כ יתקבץ ויתרבה מאחד ח"ו אלא הם מתקרבות בפעולתם ממציאות אצילותם ודבוקם אל עצם הנאצל הא' עד מקום הידוע בו דהיינו דבקותם בו ויש בזה ענין תשמעהו בעה"י:

פרק ה אינו גוף הנה הרחקות הגשמות מהאלוה הסכמה אמיתית מכל חכמינו מוכרחת מן הסברא ומן הכתובים:

אמנם דעת הרמב"ם בפ' ג' מהלכות תשובה שהאומר שהאלוה גוף ובעל תמונה יקרא מין והטעם לדעתו שהרי זה מקבל לאלוה מה שאינו אלוה ואין בין זה לבין עובד ע"ז הבדל שהעובד ע"ז חושב שהאלוה הוא אותה תמונה שאינו האלוה והחליפו וזה ג"כ מחליף שהרי מדמה שהאלוה שהוא עובד הוא גוף ובעל תמונה והרי עובד מה שאינו אלוה שהרי האלוה אינו גוף ולא בעל תמונה. ודעת