חנה אריאל ויקרא צה

דהיינו נעל דשכינתא שהוא לבוש המעשה בגשמיות דוקא. אלא בבחי' תשובה דוקא שהוא בחי' הפשטה מן הלבושים דעולמות. ונמצא שיש ב' בחי' עליות דכנס"י למעלה. הא' כשהיא עולה והעולמות עולין עמה כמ"ש עולת תמיד. כד איהי סלקא כולהו סלקין ואעפ"י שהפי' כולהו סלקין קאי על המדות עליונות. שהן בבחי' למעלה ממדרי' המל'. אך זה נעשה ממילא כשהמדות סלקין למעלה ממדריגתם. אז יש עלי' לעולמות התחתונים ג"כ כמשי"ת. והב' הוא בחי' עלייתה מן העולמות והעולמות אינם עולין בעלייתה. כי עלייתה הוא בבחי' הבדלה מן העולמות. וזהו השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם שיהי' חדוש ימים שהן לבושין דבחי' עולמות. כחדוש הראשון שנעשה מלמעלה למטה. והשיבנו ה' אליך הוא בחי' יצחק דאחיד בבנוי הנ"ל. ועי"ז נעשה החידוש כקדם. דהיינו פעם הראשון בחדוש הבריאה שהי' בחסד חנם ככה ע"י עלי' דיצחק בא חסד דאברהם ויעקב דאחדין ליצחק בקולו של שופר כמ"ש בזהר. וזהו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והנה לכאורה יש להפליא. דהנה ידוע דיצחק הוא מדה"ד תמיד בכל מקום ובגמ' אמרו ע"פ כי אברהם לא ידענו כו' שכשאמר הקב"ה לאברהם וליעקב בניך חטאו. אמרו לו ימחו על קדושת שמך. ויצחק טען בעדם והצילם. ואמרו שם בגמ' פתחו ואמרו כי אתה אבינו ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו כו'. והרי נהפוך הוא שאברהם ויעקב תבעו דין על ישראל ויצחק ריחם עליהם ומחוי להם. וגם להבין מה שאמרו ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו

ידוע בזהר. ה' אחד לעילא ושמו אחד לתתא. וכן מ"ש קוב"ה אחד לעילא לא יתיב: על כורסיי' דיקרי' עד דאתעבידת איהי לתתא ברזא דאחד כגוונא דילי'. ויש להבין ענין זה. ותחלה יש להבין מה נק' לעילא ומה נק' לתתא. ובעלינו אומרים מושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עוזו בגבהי מרומים. ולכאורה ה"ז גם נגד מ"ש בגמ' שכינה בכל מקום. ולמ"ד שכינה במערב הכל למטה וכמ"ש בזהר הנ"ל ושמו אחד לתתא. ובסה"ק איתא דעיקר שכינה בתחתונים. והפסוק אומר מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וכו'. א"כ מושב יקרו למעלה מן השמים. ואם נאמר שיקרו הוא ענין התפשטות והארה משם הוי' וע"ז הוא שאמר מושב "יקרו דוקא הוא בשמים. גם זה לא יתכן שהרי הכתוב אומר המשפילי לראות בשמים ובארץ. משמע שההשפלה הוא בבחי' השואה בשמים ובארץ

אמנם יש בחי' אמונה ובחי' "דעת. וע"ס דאצילות נק' רזא דמהימנותא דוקא. פי' שהוא סוד שאינו מושג בדעת כ"א בבחי' אמונה. והאמונה עצמה היא כמו בחי' ממוצע בין המושג בדעת ובין מה שאינו מתקבל כ"א בבחי' האמונה. והיינו שהדעת מגיע עד בחי' האלקות דבי"ע מקום שרש הנר"נ כידוע דנשמות בבריאה רוחות ביצירה ונפשות בעשי' וכל בחי' מנר"נ כלולה מנר"נ. כי נפש דנפש ורוח דנפש אינן בחי' אלקות בנר"נ דבי"ע. וכן נפש ורוח דרוחות. ונ"ר דנשמות כמ"ש בע"ח. ובחי' הנשמה דכל נר"נ הוא בחי' אלקות אף בבי"ע רק שהוא אעפ"כ בחי' נברא כמשי"ת ולכן נ"ר דבי"ע אינם משיגים כ"א בבחי' החיות דרו"ש של אותו העולם של הנפש ורוח. דהיינו נפש ורות דנפש דעשי' מגיעים עד בחי' החיות דעשי'. ונ"ר דרוח דיצירה מגיע עד בחי' החיות דיצי'. ונ"ר דבריאה עד בחי' החיות דרו"ש דמלאכים והיכלות דעולם הבריאה. ונשמה של כאו"א מהן מגיע עד בחי' האלקות דבחי' ממכ"ע של אותו העולם. וביאור זאת יובן מענין נפש הטבעיית החיונית והשכלי' שבכל גוף אדם שהוא דר"כ בחי' מוטבע מורגש מושכל הידוע. שנפה"ט היא הנמשכת אחר צרכי הגוף כאכילה ושתי' ושינה שישנם בכל בע"ח והנה התשוקה לאכילה איננה להכנסת חומר המאכל בקרבו לבדו. כ"א נפש שוקקה לפעולת השביעה מן המאכל או הטעם לחיך. שזה ענין רוחני בערך חומר המאכל. והיינו שמשתוקק