חנה אריאל ויקרא נ

המתקה אחרת ואין די בהמתקה של כל אכילת חולין וד"ל. והמתקה זו ע"י הקרבן לשם ה' וכמ"ש במשנה בזבחים לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם השם וכו' לשם ריח לשם ניחוח. שזביחה זו לשם ה' מעלה הקרבן למעלה מבחי' עולמות לגמרי וזהו ע"י הכונה וע"י הזביחה, וההקטרה עצמה הוא לשם ריח שגוף האימורין עולין בבחי' ריח לה' כי הם בחי' בריאה שהוא כלא וכאין דבר קטן מאד. ועלייתו לה' הוא בחי' סגולה במצות הקרבנות כמו שהריח הוא סגולה בעץ או בפרי וסמים. ולשם ניחוח היינו שיתגלה למטה ג"כ. ובקרבן עולה אין מתגלה למטה רק בחי' ההעלאה דהיינו בחי' הביטול אליו ית' כמו בתפלה כנ"ל. וע"י החטאת שאינו כליל כעולה כ"א הכהנים אוכלים הוא בחי' המשכה למטה בבחי' חסד. ולכן הבעלים מתכפרים. אבל בקרבן השלמים נעשה שלום כזה עד שא"צ להעלאה והמשכה ר"ל לגבו' וחסדים דעבודה וגמ"ח. כי העולמות עצמן אינן מלין דהדיוטא ולכן כל ישראל אוכלים קדש. ודוקא אחר שנשחט הזבח לשם ה' וכו' כנ"ל שעי"ז נעשה מיתוק מלמעלה מעלה עד שיוכל ישראל למטה ליהנות מן הקודש ממש

ובזה יובן דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אליהם קדושים תהיו. פי' לפי הנ"ל שהנשמה צריכה שימור והיא רוצה להפרד מחשך העוה"ז וישות הבריאה. לכן צוה ה' למשה שימתיק גבורות שלהם ויבטיח אותם לומר קדושים תהיו שזהו לשון הבטחה לעתיד. בודאי סכ"ס תהיו קדושים. ועכשיו הוא בלשון צווי שמחויבים להיות קדושים דהיינו קדש עצמך במותר לך. שגם לאחר התפלה ואחר בה"נ לא ימלא תאותו לגמרי. כי התאוה אינה אלא לפי החשך דעוה"ז שהוא מלין דהדיוטא. אבל ישראל הדבקים בה' המלך הקדוש יש להם שרש אחיזה בבחי' זו שאין העולמות מילין דהדיוטא כנ"ל. ולזכרון זאת הבחי' ימעט מן התאוה להראות שאין הגוף והרגשתו כמו שהוא בחשך העוה"ז חשוב וספון אצלו. רק מה שהוא ההכרח לקיום העולם כנ"ל. ועז"א וכי תזבחו זבח שלמים לה' שהוא בחי' המיתוק להתגלות בהנאת הגוף בחי' העליונה שאין העולמות מילין דהדיוטא שהוא בחי' התו"מ כנ"ל. בזה לא יהי' ע"ד קדש עצמך במותר לך שאינו סופן את הגוף לרצונותיו כנ"ל. אלא דוקא לרצונכם תזבחוהו שיהי' ברצון הגוף דוקא. והטעם לזה. כמ"ש חייבי חטאות ואשמות ממשכנין אותן דהיינו שכופין אותם עד שיאמר רוצה אני והרמב"ם בהל' גיטין כתב הטעם למה מועיל הכפי' בדבר שצריך לעשות ברצון דוקא שהוא משום שהמחזיק בתורת ישראל יש לו רצון לעשות מצות התורה רק שיצה"ר שבגוף מכסה על אותו הרצון. ולכן צריך להסיר אותו המונע ע"י הכפי' ונשאר הרצון העקרי שאומר רוצה אני ובקצרה היינו רצון של הנשמה. ואף שהגוף אינו רוצה אין בכך כלום רק שע"י הכפי' יהי' עכ"פ הדיבור רוצה אני. וזהו דוקא בחטאות ואשמות. אבל בשלמים צריך דוקא שתאיר הנשמה בגוף ותהפוך אותו לרצות כרצונה דוקא שזהו במקום המתקה הראשונה דאכילת חולין כנ"ל. ואחר זאת ההכנה יוכלו לעשות המתקה עליונה מזו שיוכלו לאכול גם מקודש. וזהו לרצונכם דוקא תזבחוהו שיהי' הגוף רוצה ברצון הנשמה עי"ז תהי' הזביחה המתקה שלימה ליהנות גם מבחי' קו האמצעי דתומ"צ. ואמר ביום זבחכם ואכל וממחרת כי יש בזה בחי' המתקה דב' בחי' דסוכ"ע וממכ"ע שנחשבין כאחד שאין בריאת העולמות בבחי' ממכ"ע מילי' דהדיוטא דלאו אורחא דמלכא כו'. אלא הן הן אורחין דמלכא דוקא כהליכתו למעלה כ"ה למטה. ונגד הב' הבחי' נעשה המתקה על ב' וימים שיוכלו לאכול הקודש. אבל יותר מב' ימים אין מקום להיות קודש נאכל לכן והנותר אח"כ באש ישרף. ועז"א ואם האכל יאכל וכו' כנ"ל. לפי שמה שיכולין לאכול קדש הוא מחמת המתקה דזביחה דמח' לשם ה' וכו' כנ"ל והוא הגורם לאכילה. ולכן דוקא כשהמח' היא כתיקונה אז היא המתקה נכונה. אבל כשמחשב על אכילה חוץ לזמנה