חנה אריאל ויקרא לה

ובבגדים וכלים שלו ובבית שלו). ובזוהר אמרו צרעת סגירו דנהורא עילאה. והענין ברוחניות שלא ישט לבו לדבר רע כלל. ואדרבא הוא מתאוה להתקרב אל הקדושה האלקי' אבל אין יכול לידבק כלל. נק' טמטום המוח (בלשון הכתבים) ולא טמטום הלב הנז' בתניא פכ"ט. ששם הוא בחי' כבדות הלב שמשפילו ומפילו (וכמו ששמענו בפירוש בביאור התו' תחת אשר לא עבדת מפי אדמו"ר הזקן בלאזני' שיש טמטום הלב וטמטום המוח). והעצה והתיקון לזה הוא כענין מ"ש בתניא לענין טמטום הלב. ושם מדבר לתיקון שני הבחי' כי מטמטום הלב ממילא בא טמטום המוח. אבל טמטום המוח לבד הוא בחי' נפילה מן השמים ואין [רע[ יורד מלמעלה. אין זה בא אלא להעלותו בתשובה שלימה יותר וכמ"ש בתניא שם וז"ל או שרוצין להעלותו בתשובה שלימה יותר עכ"ל. והכוונה בזה על בחי' טמטום המוח. והיינו סגירו דנהורא עילאה. שאור החכ' שבנפש שבה מתייחד אור א"ס ב"ה גם בנפה"א ונסגר האור הזה. ומאי תקנתי'. והובא אל הכהן. והובא ממילא מחסד עליון שיבוא בלב האדם לבקר את פנקסו ולבוא בגבורות דוקא לדון א"ע לכף חובה ולטמא א"ע בעיניו. ולכן הדין הוא בגשמיות ג"כ שהכהן דוקא יגזור עליו הטומאה. ויש שדי לו בהסגר דהיינו למעט בעסק ולעסוק בתו' וכדומה. ויש שגוזר עליו הכהן טומאה ממש בצער ויגון וצום ובכי ומספד עד אשר יטהר. ואז תהי' תורת המצורע לשוב להחיות את נפשו בחיות חדש. כי המצורע חשוב כמת וכמ"ש ימותו ולא בחכ', והיינו כשיש סגירו דנהו"ע דחכ' כנ"ל. ולכן צריך להביא תחלה קרבן פטיט (לפי שודאי תחלה ומקודם עשה מעשה פטיט דבור שאין בו שום טוב. ועז"נ נפשי יצאה בדברו של הגוף שיוצא ממנו כח הנפש החי' מן החכ' כנ"ל). ולכן וצוה הכהן חסד עליון לזרזו להביא קרבן פטיט תחלה שהוא דבור שאינו שלם בשלימות. והיינו בד"ת אפי' שלא בכוונה. ואח"כ יספור לו ז' ימים להכנה שתאורנה עיניו במדות הקדושה וכמשי"ת לפנינו אי"ה בענין זיבה. (אמנם יש בחי' טמטום המוח שאינו צרעת חזקה כ"כ ולזה מועיל קרבן פטיט לבד בקריאת דברי הזוהר הק' אף דלא ידע מאי קאמר. וטבילת הגוף במי מקוה או נתינת צדקה כמ"ש בכתבים). מכל הנ"ל מובן שענין טומאת צרעת הוא שאחר שכבר נעשה אדם מבורר ומתוקן כל צרכו יכול לשוב להיות טמא וכאלו בלתי מבורר. וצריך תיקון מחדש. ואח"ז בא לבאר עוד בין טומאה היוצאות מן האדם שהוא אינו מקולקל במהותו ועצמותו. רק שאעפ"כ נמשך ממנו יניקה להיכלות החיצונים ומחמת זה גם הוא נדחה לטומאה. והוא טומאת זיבה שאם רואה ב' ראיות אפי' ביום א'. כיון שהוא זב זכר וכבר נת"ל שהזכר התחלת כל ענין וכל שפע ממנו בא ומתחיל והנקבה איננה רק משפעת ממה שקבלה כבר מכח הזכר. לכן הוא זב גמור לטומאה ולקרבן. כי ראי' אחת אינה אלא הפשטת פסולת. וכן בש"ז אפי' בתשמיש מצוה א"א מבלי נפילת פסולת לחיצוני' ודי בטבילה. ובב' פעמים הוא זב גמור. וכלומר שהגיע כח הטומאה עד מקור השפע בגופו כי מה שנתקבץ כבר יצא וחזר עוד לראות אפי' באותו יום כיון שהוא זכר מחדש שפע הרי פעם ב' שרואה חידוש מעיקרו הוא. וצריך תקון מעיקרו ע"י ספירת ז' ימים וטבילה במים חיים דוקא. ובפעם הג' צריך גם קרבן להעלותו אל הקדושה. ונדה בטומאה כסדר הטבע הוא ירידת בחי' פסולת הגבורות דנוק' שרגלי' יורדות וכו' הימנה ולחוץ. לכן ז' ימים הם וז' ימים האלה תהי' בנדתה אף אם איננה רואה. וכי תזוב בלא עת נדתה הרי הוא קלקול כעין הזיבה בזכר. רק שהנקבה שאין לה שפע מעיקר עצמותה אלא ממה שהיא מקבלת לעצמה לכן מה שרואה ביום א' אין נחשב אלא לראי' אחת וימים מחלקים. וגם מטעם שהיא נקבה אינה צריכה מים חיים. ואין להאריך בדברים הללו. המבין ובין מדעתו: