חנה אריאל שמות שו

אלא שהוא בבחי' ביטול הישות מכל וכל ואין שם אלא ההתפעלות בכח אלקי דשכינה ב"ה. ופרצוף הפנימי הוא בחי' הארון והלוחות שהוא כמו בחי' חב"ד דכל הפרצופים כנ"ל שאור א"ם ב"ה מתייחד בחכ' ופנימי' אבא פנימי'. עתיק. וכן הוא בפרצוף הפנימי דשכינה בבהמ"ק ששם גנוז אור התו' (שתחה"מ ממנה כנ"ל) במכתב אלקים חרות על הלוחות. שזהו באמת בחי' שלמעלה מן הטעם ודעת דמהות עולמות עו"ת אלא שהתורה נתלבשה בפנימיותן במצות וחוקים ומשפטים ובחכ' ושכל שבתו'. והוא ע"ד פנימי' אבא פנימי' עתיק כנ"ל. וע"ז אמרו אהרן שושדמ"ט להביאה אל פני המלך פב"פ בבחי' אור התו' האמור. והא בהא תליא ר"ל שושבינות דמטרוניתא תלוי בהעלאת הנרות דכנס"י בבחי' שלמעלה מן הדעת הלזו. וע"י שושבינות דמטרוניתא להביאה פב"פ מתעלים נש"י כנ"ל. ומעתה יובן ענין פרה אדומה שענינה דרך כלל נקודה הפנימי' דספי' מל' שיורדת אל פרצוף החיצון (הנ"ל בפנימי תיכון חיצון). עד ההתלבשות בנוגה וגם שם יאיר בה בחי' אור התו' (שממנה תחה"מ כנ"ל). ועי"ז נמצא בה הכח לדחות גם את טומאת המת. אך להיותה בחי' המל' דוקא דכתי' בה והארץ נתן לבנ"א וסלקא או נחתא בגיניהון דישראל (משא"כ במדות עליונות דז"א כתי' השוכן אתם בתוך טומאתם וקרבן צבור דוחה את הטומאה במציאותה בפועל והרי הוא כמו שאינה נגדו ית'). צריך להאיר בה אור התורה בבחי' שלמעלה מהתלבשות התו' בחכ' אלקית דספי' עליונות אלא בבחי' ח"ס שבכתר דוקא. וידוע הכלל דה' בחכ' שבכ"מ עיקר יחוד אא"ס ב"ה הוא בחכ'. א"כ בח"ס מתייחד אא"ס ב"ה בחי' סתימא דכל סתימין ולמחתב"כ. וכשנעשה מעשה פרה אדומה כמצות התו' הרי היא חוקת התו' בחי' נוק' וכענין ממכ"ע הידוע לכן היא דוחה ומבטלת את הטומאה מלהיות לה שם מציאות כלל (ולא כמו קרבן צבור הנ"ל שדוחה את הטומאה ומציאותה קיים בערכה) וגם יכול לבוא ממנה גם מציאות טומאה ממש לטמא טהורים מאחר שיש בה מבחי' סדכ"ס כנ"ל. כמו דלמחתב"כ איך ולמה יצא מציאות הקליפות ע"י שבה"כ כנ"ל. כן הוא בפרה אדומה סתומים וחתומים הדברים למה תצא ממנה טומאה לטמא טהורים. וזהו וידבר ה' אל משה ואל אהרן שושבינין דמלכא ודמטרוניתא (שעל ידם דוקא הוא יחוד העליון הפנימי כנ"ל). לאמר הנה בפי' לאמר יש ב' פי' בגמ'. א' לשון גילוי דוקא כמאמרם ז"ל לאמר זה גילוי עריות. ופי' הב' הוא לאמר לא אמור בדברים כמ"ש בפ"ק דיומא. ואין כאן מקום להאריך בביאור זאת. אבל לענין פי' הפסוק י"ל כך וידבר ה' אל משה ואל אהרן כאמור. פי' לאמר הוא לשון גילוי שיבוא אור התו' משרשה בח"ס כנ"ל אל בחי' נקודת המל'. וזהו זאת חקת התו' אשר צוה ה' פי' מלשון התחברות שמתחבר שם הגדול בחוקת התו' שע"י הלאמר הנ"ל נעשה בחי' חוקת התורה כנ"ל. ואמר עוד תיבת לאמר ופירושה כאן הוא לא אמור בדברים. וכמ"ש לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה בלא טעם. והמשכיל יבין את זאת שהוא כמו ענין ללבי גליתי ולאברי לא גליתי ודי בזה. ואתה צויתה זאת עשו. דבר אל בנ"י ויקחו אליך דוקא כי לך גליתי טעם פרה ונתת (אתה דוקא) אותה אל אלעזר הכהן שמצותה בסגן. יש לפרש שזהו במדבר דוקא שאז לא הי' פב"פ אלא פ' הארה כנ"ל כ"פ וכמ"ש אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וזהו דרך אברים דוקא וק"ל. ולכן לא הי' יכול להיות ע"י אהרן כה"ג שהוא מקבל ממשה וכמש"ל פ' תצוה ע"פ ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך עיי"ש וכאמור דלאברי לא גליתי. אלא מצותה בסגן שהוא כענין עדה דכנס"י כנ"ל באריכות שאף שנועדו יחדיו אין המקבל מקבל אלא ע"י האותיות דוקא והמקבל מקבל לפי דרכו ולא דעתי' דרבי' ממש (משא"כ אהרן כה"ג כנ"ל שהוא דלסברי' לא הוו צריכי). לכן על ידו תוכל לבוא חוקת התורה אל הפועל ממש לטהר טמאים ולטמא טהורים בבחי' חוקה ולא בגילוי דעתא דמשה כלל