חנה אריאל שמות רצד

לפניו עפ"י עקרת הבית שבטח בה לב בעלה דעתו מתיישבת עליו לראות ולאסתכלא בחיזו דחכמות רמות והבן בחכ'. ומעמידתו על רגליו הוא כענין היקום אשר ברגליהם וארז"ל זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. פי' שכשיש לו ממון הרבה אז אין מעיק לו אפי' במה שחוץ לגופו כי כל אשר יחסר לו ממילי דעלמא יוכל לקנות בממונו למלאות משאלות לבו והנה הוא עומד בעמדו ואינו נדחה מפני כל והיינו שפנימי' רצונו מהתקשרות נפשו בגופו מתפשט עד סוף כל כחות גופו באין מוחה ומעכב וכמארז"ל אין נותנים לו לאדם פרנסה אלא בשביל אשתו והיינו להניח ברכה אל ביתו זו אשתו וכ"ז הוא ע"י עקרת הבית שמתקנת לו החטים והפשתן באופן שאין הוא צריך לצמצם א"ע לתקן מה שצריך לו לחיצוניות גופו נמצא כשיש לו עקרת הבית אז הוא עומד על רגליו שנותנים לו פרנסה בשביל אשתו. כי לעצמו יש אופן שאינו צריך ליקום אשר ברגליו ושדי מילין דעלמא בתר כתפוי ואינו חושש לשום חסרון כ"א בתורת ה' חפצו ואז יקרא שרגליו עולין אליו ונשאים למעלה בביטול והתכללות בחשק נפשו אשר חשקה בתו' וכן כשעומד על רגליו יוכל להיות לו ענין עקרת הבית דאשתו כגופו אבל כשאין לו יקום אשר ברגליו אז הוא כמאן דאמר לאתתי' איכא קורמי' באגמא שפשוט שבאופן זה אין אשתו כגופו הנ"ל, וככל המשל הזה יובן בנמשל עם הידוע ענין עולמות נשמות אלקות שהנשמות מחברות אלקות בעולמות והיינו באדם עצמו הנשמה שבו מחברת את הגוף שהוא עולמות לאלקות הבורא ב"ה שהנשמה מכרת אותה וע"י מ"ת שנתנה לנש"י שבגופים הרי אור התו' ככל הנ"ל מגיע עד הגוף ע"י הנשמה. אך הגוף עצמו אינו רק מחובר לאור התו' ומצד הנשמה הוא עם תורתי בלבם ובקרבך קדוש. וזהו ענין עד ולא עד בכלל. וע"י הלוחות הי' נעשה ענין עד ועד בכלל. אך כ"ז עדיין בקרב האדם עצמו ובכדי להביא אור התו' ומצות בעולם הוא ענין בנין הנוק' בבחי' פ' העיקרי טבע היהדות כנ"ל בבחי' טבעיות למטה מן הדעת. ובנין הפ' הוא מעשה המשכן והמקדש ושכנתי בתוכם. והיינו שבחי' שלמעלה מן הדעת (שהוא מ"ת כנ"ל) יבוא למטה מן הדעת כמשנת"ל בענין עקרת הבית. ואחר שנת' כ"ז בעז"ה יובן שאחר שקבלו ישראל התו' בה"ס ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום היינו כמש"ל שקבלו את זאת בבחי' שלמעלה מן הדעת (בחי' הדכורא דאנכי הוי' אלקיך). וגם היו מסתכלים למזרח והיו רואים שהוא רק אנכי כמשנת"ל שהוא הדמיון דזיו השמש במקורו אין גם הזיו כ"א רק גופו של שמש. זהו בחי' הנוק' דמ"ת בחי' ממכ"ע ולא היו יכולים להכיל את כ"ז כ"א בבחי' למעלה מן הדעת אבל בשובם אל דעת עצמן ע"ז א' ואל ידבר עמנו אלקים כדלעיל. והיינו שבחי' הנוק' הוא שלא בבחי' בנין לפרצוף בפ"ע (וע"ד מ"ש במא' זכור ושמור בד"א נאמרו). וצוה הקב"ה למשה שיעלה לקבל הלוחות בכדי לעשות בישראל בקבלת התו' בבחי' הדכורא הנ"ל עד ועד בכלל כנ"ל. וגם צוה לעשות המשכן לבנין בחי' הנוק' והי' הצווי למרע"ה עצמו ועשית וכו' והכוונה שיבנה פ' העיקרי דוקא שהוא ע"י הכריתות ברית בנתינת דעתו עלי' בזווג הראשון (וכמ"ש במק"א באריכות). והיינו ע"י מרע"ה דוקא שמכחו שהוא בחי' הדעת דכ"י הוא יביא סגולת המשכן דפ' הטבעי כנ"ל שהוא העיקרי ומה שקבלו ישראל במ"ת בבחי' למעלה מן הדעת יביא להם בבחי' ממכ"ע ברצון ושו"מ שלהם לעשות מעשה המצות בעולם ואז הי' נעשה להם חירות ממה"מ שהוא יצה"ר ג"כ כידוע. לפי שהי' מתקיים בהם בגופם בחי' עד ועד בכלל ויוצא לחוץ בבחי' הנוק' טבעיות היהדות בעשיית המצות. אך אחר המעשה דכי שחת עמך כנ"ל שא"א לעשות בחי' עד ועד בכלל כענין יקום אשר ברגליו במשל ואף שוינחם ה' על אשר דבר לעשות לעמו וקבלתם1 התו' בבחי' דכורא הוא קיים לעד בקרבם אך הי' ע"ד מ"ש במשל שהרגלים עולין ומסתלקין למעלה ולא הי' מעיק לו מה