חנה אריאל שמות רמא

בערכו צורך שום תיקון כלל כי כולו שלימות כנ"ל (וז"ש בפיקוח נפש מישראל שדוחה את השבת וז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. פי' שהשבת דכל שבוע אינו אלא הארה פרטית הבאה אחר התיקון דששת ימים של אותה השבוע אבל הנפש מישראל תוכל לקבל אור שבתות הרבה בכל ימי חיי' ולכן דוחה כח הזה את כח אור הנ"ל השלימותא דשבת אחת שלא ידחה הוא את הכח דל"ט מלאכות דפק"נ שנחשבין כמו צורך גבוה. שא"ז נק' חילול כלל כמו קרבנות בבהמ"ק לפי שהוא ענין השלימותא עצמה ולא תיקון בעולמות כאנהגא עלמין אלא דרך משל את קרבני לחמי סעודת המלך עצמו וכו'). אבל בר"ח אף שיש בו גילוי משלימותא הנ"ל אינו אלא בבחי' עליי' של העולמות עצמן אבל בתיקון דאנהגא עלמין הרי היא בכלל ששת ימי המעשה ממש ומותר בכל הל"ט מלאכות גם האדם למטה. אלא שאעפ"כ אינו נק'. ומי שיש בו דעת קונו ומשיג פתיחת השער הפונה כפמשנת"ל אינו רוצה להפרד מלהסתכל באור הזה ולדבק בו בכל כחותיו לעשות מעשה ומלאכה

מעתה י"ל ענין השביעית שהוא עליות המל' מבחי' שדה לבחי' בית. שבשדה יש בה מלאכות הרבה ואחר התיקון ע"י עבודה בשדה מביאין לבית רק דבר מתוקן. וככה יובן למעלה בבחי' המל' שנא' בה לכי ומעטי א"ע להיות ראש לשועלים דהיינו בקיעת הפרסא שבין אצי' לבי"ע להאיר אור האצילות בבחי' י"ס דבי"ע. וזהו ענין בשכמל"ו כידוע. דהיינו שהמל' דאצי' עצמה מתלבשת למלוך בבחי' המל' דבי"ע שהמל' דאצי' במקומה באצי' הוא ג"כ בבחי' ביטול בעצם ונק' מלכותא קדישא וכשיורדת לבי"ע בבחי' יחו"ת דבשכמל"ו אז מלכותה היא בבחי' ביטול היש כי עולמות דבי"ע יש גמור הם כמ"ש ומשם יפרד וכו' כידוע ואז היא נק' בחי' שדה שהשדה היא אינה כחצר המשתמרת והיינו שבבי"ע יש מצב הקליפות דאזלעו"ז ולכן יש צורך לעבודת השדה דהיינו לאכפיי' לסט"א ולאהפכא חשוכא לנהורא. וזו היא בחי' ומדרי' התפלה כידוע דפסוד"ז הן נק' כן ע"ש זמיר עריצים כלומר ביטול הקליפות דמדות רעות שהמדות הן בחי' יצירה כידוע וכן הוא עד"ז בתפלת עשי' והבריאה הכל בבחי' ביטול היש לאכפיי' לסט"א ולאהפכא. ודר"כ הוא הוא עליות הנפה"א. מהתלבשותה בטבעיות וחיונית בגוף להרגיש הרגשות גופניות דעולם הפירוד. להתבונן בגדולת הבורא ית' ולהתפעל בכח נר ה' נשמת אדם בעודה בגוף עד שהגוף ונפש החיונית מרגשת ג"כ ההתפעלות ובהשגה וזהו ג"כ עליות העולמות כנ"ל דאת העולם נתן בלבם. וזהו ג"כ תיקונין דשכינתא במדרי' דעשי' יצי' וברי' כשישראל אברין דילה (מתפעלים בבחי' הרגשת האלקות ממש במדרי' דיע"ב ונק' ג"כ בשם עליות המל'. עד שעולה לאצי' בתפלת האצי' שהן ח"י ברכות דשמו"ע שדינן כעומד לפני המלך ממש בבחי' ביטול בעצם ולא בהתפעלות בבחי' יש ודבר (ומ"ש בר"ע כריעות והשתחואות מניחו בזויות זו כו' א"ז בחי' יש כלל רק הוא ענין התפעלות אלקות הידוע למשכילים). וכידוע דברכת המברך את עמו ישראל בשלום דסוף שמ"ע הוא בחי' הזווג ויחוד קובה"ו בבחי' אצי' שזהו בחי' בית ורה"י ליחידו של עולם. ומאיר אח"כ לעולמות בי"ע בבחי' שארית האצי' כידוע לעשות אותם מוכנים לקיום תומ"צ בכל היום או מו"מ באמונה ול"ט מלאכות דתיקון העולם וכנ"ל שזהו ממש דוגמת תיקון העולם דלאנהגא עלמין. והוא עבודה בשדה. אמנם קיום התומ"צ בכל היום כל חד וחד לפי"ע הוא בחי' הזריעה דשדה ומזה יצמח גילוי אור מל' דאצי' המלובשת בי"ס דבי"ע שתוסיף את כחה בעבודת התפלה וטהר ידים יוסיף אומץ בכיו"י דבר יום ביומו להעלות השכינה בבחי' תפלת האצי' עד שיאיר אורה בבחי' שארית האצי' כידוע למשכילים ומרומז בגמ' עד ד' אמות תפלתו שגור בפיו. וע"ז נאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואמרו במדרש כי טוב לגנוז וכן הוא הענין שיש ללמוד נגלה אחר התפלה לגנוז בו האור הנ"ל כי אם יצא