חנה אריאל דברים שעא

ממילא ומזה נתהווה כל אברי הגוף כו' אבל לא נודע עדיין בחי' מציאת הנפש בגוף כנ"ל והרי הוא בדבר הזולת שאין שייך לגופו כלל כו' והיינו משום שאין הנפש עצמה מתלבשת בגוף כנ"ל. אבל כשהנפש מתלבשת בגוף כשנולד אזי נודע מציאותו של הנפש בגוף כו'. והנה בחינת התלבשות זו אינה נקרא בחינת העלם של הנפש אלא אדרבא בחינת גילוי של הנפש. והגם שלא נודע מהותה לעיני בשר גשמי אבל נודע עכ"פ מציאותה כו'. והנה בחינת התלבשות זו של הנפש אינו אלא דוקא באדם באברים החיצונים כמשי"ת. דהנה בעין של הגוף אינו שייך בחינת התלבשות אלא רק כמשל השמש שמאירה בחלון שאין השמש מתלבש בזכוכית כו'. כמו כן באוזן גם כן אין שייך ליקרא בחינת התלבשות אלא מצד ששם יש נקב ואין מסתיר. אזי ממילא הנפש שומעת אפילו מה שאין רצונה לשמוע כנ"ל או לראות כו'. וא"כ לפי"ז אין נקרא בחינת התלבשות של הנפש אלא דוקא באברים הגשמיים דוקא וכל הגשמיים יותר בו נודע יותר בחינת מציאות של הנפש כמו שאנו רואים שבאברים הפנימים אפשר עדיין לומר שבהם אינו מתלבשת הנפש הגם שבודאי מתלבשת דא"כ מנין בהם כח להשכיל כל השכלות או בחינת הזן והמעכל והדוחה כו' אבל מאחר שאנו רואים שאפשר להם לעשות היפך הרצון של הנפש כו' בחי' המחשבה משוטטת במוח בדברים שאינו רוצה כנ"ל כו' וכדומה כו' וכמו"כ כח הזן והעיכול מבואר במקום אחר כו' א"כ עדיין אילו ניכר בהם בחינת התלבשות של הנפש כו'. אמנם באברים החיצונים כמו הידים והרגלים הנה בהם ניכר דוקא בחינת התלבשות של הנפש כי לא יעשו תנועה אחד בלי רצון של הנפש כידוע והנה כמו כן יובן בנמשל. דהנה מבואר שכל התהוות והשתלשלות אינה אלא מבחינת האורות המאירות ממילא ומאליו כו' ואפילו הרצון הפשוט הנ"ל אינו אלא מחשבה כו' וכמשל התהוות הגוף מהארת הנפש כמ"ש מה הקב"ה ממלא כו' כך הנשמה כו'. הגם שבאמת שכך עלה ברצונו מצד חפץ חסד כו' עכ"ז נקרא בחינת התהוות ממילא כמ"ש כי הוא אמר ויהי ממילא. כי הוא צוה ונבראו כו' לשון ממילא כו' וד"ל אבל בחינת התלבשות היינו שעצמות אור א"ס מתלבש בתוך כל עלמין בכל חד לפום שעורי' דילי' כמשל התלבשות עצם הנפש בגוף (ע"כ נמצא

) שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני ביאור הכתוב ע"פ פשוט. ענין משוש הוא עונג העצמי' שלמעלה מבוא בהתפשטות הגילוי כמ"ש משוש חתן על כלה שמשמעו שבעצם הוא מנושא בתענוג עצמי ואיננו מתפשט עדיין בגילוי והראי' שמצוה לשמחו היינו שיבא אור תענוגו העצמי בהתפשטות גילוי נצרך לזולתו לשמחו. וענין הגילה הוא אור התענוג כשהוא בהתפשטו' כמו שהוא בעצמותו באין מונע לה מחמת רבוי ותוקף אור התענוג שמתרבה בעצמותו עד שבוקע לחוץ ואינו מרגיש כלל המונעים אף שישנם משא"כ השמחה היא שיבא התענוג בהתפשטות בערך והדרגה לפ"ע הכלים שבהתפשטות ובא ומתלבש בו אור התענוג וכמו במה שמצוה שמחת חתן וכלה הוא בשתי' וריקודין ומחולות וכדומה. ולזה אמר כאשר אשיש בעצם עם שם הוי' (שמדריגתו בחי' התפשטות בבחי' פרצוף וכמשי"ת) אז תגל נפשי באלקו' ג"כ דהיינו שיאיר אור התענוג בהתפשטות ג"כ אף למטה באין מונע מהסתרת שם אלקי' (רק שיהי' בבחי' נפשי האלקי') ובמה יהיה זה במה שהלבישני בגדי ישע וכו'. ולבאר הדברים י"ל מ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וזהו נצחי אף בגלות וכמו שמצינו שזכה האר"י ז"ל לגילוי נסתרו' מצד שמחתו ש"מ ואיך יהי' השמחה בשלימות בזמן הגלות הן מבית. רצוני כללות כי שחה לעפר נפשנו פי' מלכות שמים ומשנאיך נשאו ראש