חנה אריאל דברים שנד

של משה שלא קם עוד נביא כמוהו) וכל האותות וגו' וכן וכל היד החזקה וגו' ולא לכל אך באמת גם מ"ש אשר ידעו ה' בלא מ"ש אח"כ פא"פ הוא ג"כ שבח למשה. כמ"ש של אאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' דודאי מ"ש ידעתיו הוא סיפור שבחו של אאע"ה וצריך להבין הלשון למען אשר יצוה וגו' שלפי הענין הול"ל בעבור אשר יצוה וגו' ואין נופל כאן ל' למען. הנה שם הוי' ב"ה ידוע שהוא בחי' ע"ס או"כ דז"א א שנק' הוי' ומבואר בספרים ובתניא שנק' שם הוי' ע"ש שמהוה עולמות מאין ליש וי"ל דהלא ידוע דבמח', א' נבראו כל העולמות כמ"ש במדרש וכן הוא בזוה"ק בריש הורמנות' דמלכא גליף גליפו בטה"ע. וכמה וכמה צמצומי' היו עד שנמצאו או"כ דאצילות. ואיך אומרים ששם הוי' דאו"כ דז"א הוא דוקא מהוה עולמות שלכן נק' בשם זה. והענין הוא דודאי כשעלה ברצונו לברוא העולמות מיד נבראו כי מי מעכב ע"י. אך מה שעלה רצונו במח' הוא מ"ש שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל וכמ"ש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא ועל מי מלך אלא שבמה ששיער בכח בעליית הרצון זהו מ"ש במח' א' נבראו ממש כל העולמות. כי המח' והרצון הוא כח ואור א"ס שאין מונע להתפשטותו עד סוף כל מה שעתיד להיות. אך אע"פ שנמצא הכל שם במח' ועליהם מלך אין נק' עדיין הוי' לעולמות לומר עליהם שנתהוו. כמשל אדם שחושב ומצייר במחשבתו בנין שלם מאבנים ועצים וברזל וכו' אף שהוא מצייר ומרגיש אותם כעצים ואבנים וכו' ממש אעפ"כ אין האבנים והעצים והברזל הווים ממש כי אינם אבנים וכו' אלא הכל הוא מהות א' שהוא מהות מח' וציור. ככה יובן שהגם דגליף גליפו בטה"ע ונבראו כל העולמות במח' דא"ס ב"ה אין הויה לעולמות אלא הכל הוא רק אור א"ס ב"ה. ואף שמח' זו הוא עצם עיקר כל העולמות שממנה נמצאים במציאותם שלפנינו (שלא כמדת בו"ד שאין נעשה ממחשבתו כלום) אך בעודם במח' זו דטה"ע אין שם אלא אור הא"ס שהוא לבדו כל יכול. וז"ש בע"ח שהי' אא"ס מתפשט ולא הי' מקום לעמידת העולמות. והיינו הווייתם לומר שהן הווים שאין הוה אלא אור הא"ס ב"ה לבדו כנ"ל. ולכן נעשה הצמ"פ וצמצום דאד"ק וכל הצמצומים עד שנאצלו או"כ דזו"נ שהכלים מעלימים את אור הא"ס ועי"ז נעשה בחי' הוי' לעולמות עצמן וכמ"ש במאמר פתח אליהו ובהון אתכסיאת מב"נ שנכסה אור הא"ס והוא נק' שם הוי' ב"ה שמהוה הכל עי"ז גופא דבהון אתכסיאת ונעשו הנמצאים דבריאה יש ודבר לעצמן. ואפי' מלאכים ונשמות שיש להם ביטול לאלקות היינו מצד השגתם שהוא מהווה אותם. אבל אין זה כלל לא מיני' ולא מערך כלל ממה שהי' במח' כי הם בחי' יש ובטל ואין זה אלא ביטול הישות ולא ביטול ההויה. אך לפ"ז שאין מציאות הנבראים הוה למציאות רק מחמת שנעלם מהם האמת דאא"ס ב"ה שלבדו הוא א"כ מציאות בריאותם הוא מלין דהדיוטא לגבי הקב"ה ולאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא. אמנם ע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה פי' להיות לו ית' ישיבה בעולמות יש ודבר ע"י מה שיתהלך בכבודו ובעצמו בדרך הוי' בעולמות. אך הגילוי הזה בעולמות הוא רק כפי מה שהוא ית' יודע העולמות שהוא בגוונא אחרא מידיעת העולמות א"ע. כמ"ש באברהם אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע והיום אומר והעלהו שם לעולה אלא הקב"ה ידע בגוונא אחרא כי בידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים ולכן עדיין אין כאן גילוי לעולמות כפי מה שהה יודעים א"ע. וע"ז אמר נעשה אדם שיהי' כלול מכל הכחות שבעולמות ויפח באפיו נ"ק שהנשמה מכרת את בוראה כפי מה שהוא נבדל לגמרי מערך החיות שבעולמות [ובמ"א מבואר משל הנשמה כמו שעושה נקב וחלון במקום מחיצות המאפילים את אור שמשא דאכולא עלמא נייחא. שע"י הנקב בא אור השמש גם תוך המחיצות. וכן הנשמה בהכרתה את בוראה (שפרגודות ומחיצות ופרסות מבדילים בינו ית' לעולמות שברא) מביא את