חנה אריאל דברים שנב

בתמידיות כאשר הי' בן מאה, ועשרים שנה סוף ימיו., אבל קודם לכן לא היתה אצלו הידיעה דפא"פ הנ"ל גם לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול כו' היד החזקה מקו הכח שיהי' כ"א מישראל חזק לידבק באלקות. אף שעשה עונות אל יאמר אשלמה רע ק כי לא יטוש ה' עמו כו'. ונש"י הם חלק אלוה ממעל ואעפ"י שחטא ישראל הוא ק המורא הגדול ובמורא גדול זה גילוי שכינה כי הענין דלכל היד החזקה כו' הוא הדביקות בקוב"ה בחי' סוכ"ע שקמי' כחשיכה כאורה. ולכן אף אם עשה עונות אל יאמר נואש לנפשו. כ"א ישליך מעליו כל חטאיו. אך הכח שימשיך ע"ע בחי' ביטול וישים ע כמי שאינו זהו דוקא ע"י ובמורא גדול גילוי שכינה בחי' מלכות. כי ענין המלוכה למטה היא. אף שלב מלכים אין חקר. ורחוק הוא מאד מעם הפשוט. עכ"ז מפני אימת המלכות המתפשטת עליהם נעשה ונשלם הרצון של המלכות על ידיהם. כמ"כ בעבודת אלקות ע"י גילוי שכינה יכול להמשיך ע"ע אף שהוא בתחתית המדרי' בחי' ביטול. ויעשה א"ע כמי שאינו. אשר עשה משה לעיני כ"י שמשה עשה זאת שיהי' היד החזקה והמורא הגדול בחי' ראי' ע"י התורה כמשי"ת אי"ה אבל לא כמו בחי' ראי' ומשה עשה זאת שיהי' כבחי' ראי'. וגם בעת עשייתו זאת הי' ידיעתו פא"פ. כמ"כ ע"י בחי' משה (בחי' דעת) שיש בכאו"א מישראל בחי' משה וגם אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. כמ"ש משה שפיר קאמרת והיינו בראשי ב"י יכול כל אדם לעשות בנפשו ע"י את השני בחי' יד החזקה והמורא הגדול שיהי' בבחי' ראי'. כלומר שירגיש איש הישראל את בחי' יד החזקה ומורא הגדול שיש בקרבו בודאי ולהיות מזה פעולה מורגשת בגופו ונפשו

ועתה נבוא לבאר ענין דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. כי ע"י לעיני כ"י דשנה שעבר. נתהוה בראשית כו' את השמים ואת הארץ. הענין הוא. כי הנה ענין דעולם שנה נפש הוא. עולם נק' חומר מכל דבר ודבר. ונפש נק' הכח אלקי שמחי' אותו הדבר. כי בכל דבר יש חיות אלקי המחי' אותו כמ"ש בתניא שבכל דבר השם שקורין אותו מחיה הדבר. אך מה הוא המחבר הבחי' נפש בהעולם חומר הגשמי הוא השנה. שנה נק' זמן. והוא הוא המחבר הנפש בהחומר. כמ"ש והחיות רצוא ושוב ולכאו' יפלא היפך הי' להיות תחלה השוב מלמעלה למטה. ואח"כ הרצוא ממטה למעלה אך הנביא שאמר זאת ראה העולם דלא כמו שאנו רואים גם עולם הלזו שהיא מקליפת נוגה למציאות. אבל הנביא ראה שאין בזה שום מציאות כלל מצד שאין בזה בחי' רצוא כלל בחי' ביטול לאלקות (כמו לעתיד שלא יהיה כלל העולם מק"נ) ואיזה עולמות יש בהם חיות (היינו התחברות הנפש בהעולם כנ"ל) שיש בהם רו"ש דוקא. הרצוא ליבטל לאלקות ואח"כ השוב. ולכן נק' שנה ג"כ החיבור דנפש בהעולם. כי זמן הוא ג"כ רו"ש. עבר הוה עתיד. מה שעבר אין וגם מה שיהי' עדיין אין. אף שאיתא בתניא שבחי' זמן לא שייך כ"א דוקא בבחי' מל' מלך מלך וימלוך. ולא בהוי'. היינו בהוי' גופי'. אבל בדרך הוי' שייך שפיר בחי' זמן. וראשית נק' ג"כ זמן רו"ש. כי ראשון הוא תחלת המנין. וראשית הוא תחלת הזמן רו"ש. וזהו הפירוש דנעוץ סופן בתחלתן כי ע"י לעיני כ"י נתהוה בראשית (רו"ש) לבריאת את השמים ואת הארץ. את לרבות תולדותיו ונעוץ תח' בסופן כי השני בחי' יד החזקה והמורא הגדול נעשים ע"י בראשית ברא אלקים כו'. כי הנה סיפורי מעשיות דתורה הם ג"כ ל תורה, ולכן כחי' ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ומה שהיה ביני לביני לא כת בתור'. מצד שכל מה שיוכל לבא למטה בהאותיות שהם למעלה הוא תורה. זהו נכתב בהתורה. וכל מה שלא יכול לבא בו למטה אותיות דלמע' אינו תורה ולא נכתב בהתורה נמצא שהסיפורי מעשיות שבתו' הם תורה וע"י התורה נתהוה היד החזקה והמורא הגדול הנ"ל. אך להבין איך אנו אומרים שע"י התורה נתהוה השני בחי' הנ"ל