חנה אריאל דברים שכז

שיר של יום הששי שהוא ה' מלך לעורר בחי' המלוכה דמלך דוקא. וכמ"כ עתה אמר הקב"ה אמרו דוקא מלכיות ר"ל הפסוקים עשרה כנגד ע"ס דבחי' המל' דוקא שיש בה מעלה רבה ויתירה על מעלת החכם שיהי' נמשך הגילוי מצד עצמותו ית' ולא מצד המקבלים לבד הנז' במעלת החכם. אלא ע"י אימת המל' יבוא ההתגלות מלמעלה דוקא וכמ"ש בסידור בענין תיקון חצות שהיראה והאה' הבאים מלמעלה גדלה מעלתם לאין קץ על מעלת יראה הכלולה בנפש בתחלת הוייתה ע"י שם הוי' כנ"ל. וזהו ג"כ בפסוקי הפרשה אתם ראיתם בכח שלכם וכו' והוא פרצוף הארה דדור המדבר. ולא נתן ה' לכם עינים לראות דהיינו בחי' הבא מלמעלה עד היום הזה וכנז' בדרושים הקודמים דיום הזה הכוונה על פרצוף דור שנכנסו לארץ

ומ"ש אמרו לפני זכרונות יש להקדים ביאור מ"ש במדרש ע"פ וידום אהרן דכשאמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק. וצריך להבין פי' ידועי המקום הלא אין כל דבר נעלם והנסתרות והנגלות הוא יודע. אך ידוע דבידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים כולם פי' דאפי' הנמצאים כמו שהם לעצמם בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו יודע אותם הוא ית' בידיעת עצמו כי באמת אין בהם שום ענין מציאות זולתי כחו ית' שמהווה מאין ליש והוא ית' וכחו אחדות גמור לכן בידיעת עצמו יודע גם את כל הנמצאים מובן שידיעתו ית' את הנמצאים הוא בענין אחר ממה שהם יודעים א"ע וכמ"ש אאע"ה אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר העלהו לעולה קוב"ה ידע בגוונא אחרא. גם את מציאות כל הנמצאים לעצמם יודע הוא ית' בגוונא אחרא לגמרי דהיינו בידיעת עצמו דלית מאן דידע לי' בר איהו וכמ"ש ופני לא יראו ולא יראני האדם. אך אעפ"י שאין האדם יכול לראות ולדעת אותו. אך ע"י עבודת הצדיקים הגדולים במס"נ ובהשג' ועבוד' מגיעים למעלה זו שקמי הקב"ה גליא שגם בהיותם אדם נברא (וגם הנשמה בחי' נברא הוא ולא יראני וכו') ידיעתם שלהם את עצמם מתאחדת לגמרי עם ידיעת הקב"ה אותם ולא בגוונא אחרא. וזהו ידועי המקום הם ר"ל כמו שהם בעצמם יודעים א"ע הם ידועים למקום ג"כ בענין אחד דוקא. והסבר הענין יובן למשכיל שהנפש המחי' את הגוף בכל פרטי כחותי' בכל עת ורגע ומרגשת אותו בודאי וזהו חיותו ואף כשהוא טרוד במחשבת ענינים עמוקים לא תסור הרגשת הנפש את גופו כי הוא חיותו כאמור אך אינה מרגשת אותו בגשמיות כלל אם לא כשכואב לו איזה אבר שאז לא תשכח הנפש על תמונת גשמיותו וכן הדמיון באבר היקר בהפלאה מופלגת לא תשכח הנפש לשמור גשמיותו וכו'. ועד"ז יובן גם בענין הזכרון דנח ואשר אתו בתיבה דכתי' ויזכור אלקי' וכו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים. והוא פלאי מה שייך זכירה הלא אין שכחה לפני כסא כבודך. אך הענין הוא דאין שכחה הוא כענין ידיעת עצמו דוקא שהוא בגוונא אחרא. ולכן אף שנח מצא חן בעיני ה' ורצה לחדש העולם ממנו וע"י אך הוא בגוונא אחרא כנ"ל ביצחק דגם שיעלהו לעולה יתקיים המאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. אך ויזכור אלקים את נח הוא באותו הגוון של נח שלמטה. והיינו כענין הנ"ל בידועי המקום שידיעת עצמם וידיעת המקום מתאחדת רק שענין ידיעה הוא ממטה למעלה שע"י עבודתם הנפלאה הגיעו למעלה זו דהשתוות ליחוד ידיעתם עם ידיעתו ית' אותם למעלה. והזכירה היא בהיפך שלמעלה נמשך ידיעתו ית' להתאחד למטה עם ידיעת הנזכר ממנו את עצמו וזהו לשון זכירה. דהנה הגם שנת' שידיעתו ית' נבדלת מידיעת הנמצאים א"ע היינו אחר שנבראו אבל בעת הבריאה ממש נתפשטה ידיעתו ית' ונתאחדה עם ידיעת הנמצאים במציאותם לעצמם ממש שמזה נתחדש מציאותם אך אח"כ נסתלק בהבדלת הידיעה בידיעת עצמו. (ויש להבין קצת הסבר לענין זה ממי שרואה דבר נפלא כמו