חנה אריאל דברים רפג

ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל כו' ואהבת וכו' תיבות ארץ זבת חלב ודבש אין להם ענין לפי הפשט ולא מכוון ולא המשך. וגם הדקדוק שכל הפסוק נאמר לשון יחיד ואשר תרבון לשון רבים. במשנה ברכות למה קדמה פ' שמע לוהא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. משמע דבפ' שמע אין בה עומ"צ (דאל"כ הול"ל דבפ' שמע אית בה תרתי כדרך שאומר להלן בפ' ויאמר) והלא כל המצות שנזכרו בפ' והא"ש כולם נאמרו בפ' שמע. ועוד יפלא מה זו שאלה למה קדמה פ' שמע וכו' הלא קדמה בתו' שמע בפ' ואתחנן והא"ש בפ' עקב אח"כ בגמ' פ' כ"מ רחב"פ רמי כתיב ואספת דגנך וגו' וכתי' ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומשני כאן בעושים רש"מ וכאן בשאין עושים רש"מ. והענין פלאי אחר מ"ש לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם יאמר ואספת דגנך לפי שאין עושין רש"מ וכן הקשו בתוס'. ואדמו"ר בשם הה"מ תירץ דפי' עושים רש"מ פירושו שמתקנים בחי' כתר מלכותו (שזהו לשון רש"מ כי רצו הוא כתר ותיקון בחי' כתר מל' רק ע"י פ' ראשונה שכתוב בה אה' בכל מאדך שהוא בלי גבול לגמרי. אבל פ' שני' שלא נאמר בה בכל מאדך אף שהיא עבודה תמה ושלימה אך אינה ענין עשיית כתר מל' (שאז הוא דוקא ועמדו זרים וכו' ולא הוא בעצמו) ולכן ואספת דגנך בעצמך וכדלקמן

השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. י"ל הכפל לשון השמים שמים. בגמ' מנחות במלח תמלח יכול תבינהו ת"ל תמלח מ"מ. מאי תבינהו יכול שיתן המלח טעם בבשר (היינו כבשרא דבעי לאורחא) כבינה שנותנת טעם באדם ת"ל וכו'. הנה נתינת המלח טעם בבשר הוא דמלחא לא סרי' ונותן המלח כח זה בבשר שגם הוא לא יסריח. נמצאת למד דה"נ בינה שנותנת טעם באדם היינו נמי שנותנת באדם כח הבינה. והכונה כידוע דע"ס הן שלש אמות ושבע כפולות. וז' הכפולות הן ימי הבנין ונק' אדם והן כפולות בדבור ובתמורה (כמ"ש בס"י). והענין מנפש האדם למטה שיש בה ג"כ שלש אמות ושבע כפולות כמ"ש בתניא. והכפולות הן המדות דנפה"א כמו מדת אה' לה' לדבקה בו ובקיום מצותיו כי הוא אהוב וחביב ונחמד ונעים וכו' הנה אה' זו נק' מוסתרת שמכסה על גבה האה' זרה דתענוגי עוה"ז המפרידים את האדם מדביקותו בבורא ית'. וכן פשוט להבין בכל המדות לפי שהן טבעיי' ויש טבע הטוב ויש ג"כ באדם טבע (נאטור) מצד הרע העומד לנגד טבע הטוב. אבל השלש ראשונות אינן כפולות שאין דבר עומד לנגדן והן כתר חכ' ובינה ואף שלכאורה הרי יש חכ' ובינה דקליפה כענין הפיליסופיא המכחשת יסודי האמונה כידוע. י"ל שאין זה נגד הג"ר דקדושה. כי הנה ענין הכח"ב דקדושה דנשמה אלקית הוא שהכתר הוא שרש הנשמה ואחיזתה באלקים חיים ממש וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם פי' לפי שאתם דבוקים באלקיכם שהוא אלקים חיים ממילא גם אתם חיים וגו'. ובחכ' בא האור שנמצא בכתר בבחי' הלבשה להיות מושג ומובן בבינה. וזה הוא בדרך אמונה דוקא ולא בדרך השגה וחקירה. אלא שאור אלקי שאינו בדרך השגה והבנה הנה ע"י הדביקות דכתר בא בגילוי בחו"ב. ומי שזכה לזה אין לו מקום כלל לחכמת הפיליסופיא. ומי שנטה אחר הפיליסופיא הנ"ל אין לו כלל בחי' המוחין דקדושה שהוא ענין הכח"ב הנ"ל. מבואר שאין זה לעומת ולנגד זה משא"כ במדות אף בשעה שמתגלה המדה (נאטור) דאה' לה' גם אז יש לו המדה (נאטור) דאה' זרה ועד"ז אומר דהבינה נותנת טעם באדם. ר"ל שיהי' כח הבינה שאין התמורה לנגדה ואעפ"כ תהי' נאטור ממש ותהי' ג"כ בבחי' כפולה בדבור ובתמורה אבל תהי' התמורה רק כדרך וכענין הנזכר בחכמת הפיליסופיא שנגד הכח"ב דקדושה וכמשי"ת. אך תחלה צריך להבין ענין ג' אמות וז' כפולות למעלה. דשבע כפולות הן ז' ימי הבנין שהן שרשי התהוות העולמות דיש ודבר בפ"ע. ויש בזה ב' בחי'. א' שיהיו העולמות בחי' יש גמור