חנה אריאל בראשית עב

עצמה להיות החיתוך גשמי הוא המכוון זה נק' חומר הצורה. וכן יובן בחומר הסכין ממש שהוא ברזל סתם או הנדואי או כסף או שאר מתכות. וצורת החומר הוא סכין בעל פיפיות דוקא. וככה יתבונן המשכיל שמ"ה דב"ן דאבא הוא אור פרטי ממש להחיות העולמות (ולכן נק' ב"ן מלשון בנין עולמות כנ"ל) נפרדים מקו"ח. אלא שהוא עדיין מבחי' אין שעיקרו הוא בחי' מ"ה דמ"ה וכמש"ל בביאור קריאת שם מ"ה החדש. וזהו פרצוף אבא. וכשמאיר ובא בחי' פרצופי דכורא מתחברים אליו בחי' הכלים דתוהו בבחי' פרצוף בפ"ע ונוק' מקבלת התפשטות שפעו מאין ליש דעולמות דהיינו כמו בחי' חומר ממש הנ"ל שהוא לצורך הפו"מ כנ"ל. וגם בו יובן ענין צורה וחומר כנ"ל במשל והוא פרצוף אימא ולא בא בפרצוף א' ולהיות מחובר שניהם התפשטות להחיות הכלים דעולם התוהו בבחי' נפרדים מקו"ח כי אור אבא הוא כמ"ש בגמ' אור שנברא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו עד שחשך לא יחשיך ממנו והוא אין דעולמות. וגם אם נתקרב אל בחי' מציאות עולמות ע"י הב"ן. הנה המ"ה דמ"ה שבו הוא יחוד אא"ס ממש (כידוע דאא"ס אינו מתייחד בכל האצי' אלא בחכ' כמ"ש ה' בחכמה. וע"י החכ' דוקא מתייחד בכל הנאצלים] והוא מתפשט לא"ס וא"ת. וע"ד המשל הוא כמו הסכין שעדיין אינו עיקר המכוון אלא כשעושה פעולת החיתוך בפו"מ. וכמו"כ יש להתבונן שאו"א הן הן חידוש ענין מאין ליש לעשות בהם הפו"מ. והפו"מ הוא ז"א דאצי'. וכמ"ש בזוה"ק ע"פ ה' פעלך בקרב שנים. והוא הנולד מיחוד או"א בבחי' לידה ממש שהו"ע מ"ה וב"ן בפרצוף א' מורכבים זה בזה ושאין הב"ן כעיקר בחי' ומהות שם ב"ן שהוא בנין עולמות והוא ערך וענין עולמות. ואף שהוא בחי' אלקות ממש ביחוד אא"ס ב"ה מ"מ הוא ערך ענין עולמות. כמו ענין הדמות שהוא מציאות איזה ענין שבו יהי' האדם נגלה וכמשי"ת ענין הדמות. ולא המ"ה דמ"ה עצמו שבחי' העולמות הן כמו היפוך ענין המ"ה כנ"ל. אלא שניהם מורכבים יחד להיות מהות אחד דהיינו ערך עולמות דענין שם ב"ן הבטל בעצם בכח שם מ"ה. וה"ז כמו מציאות חדש מה שלא הי' אפי' בפרצופי או"א דאור אבא (גם שהוא מורכב בכלים הנה גם הכלים הם כלים דמ"ה). היא אין ממש לגבי ערך עולמות כמו שהוא מציאות עצמות ענין שם מ"ה החדש כנ"ל. וב"ן דאימא שמקבל מאבא הוא כמו השגת הביטול כידוע שמהות ההשגה במקומה עומדת וישות ערכה אלא שבה מושג אור הביטול. וזכות ודקות מדרי' ההשגה הוא שיכולה לקבל ולהכיל בקרבה אור הביטול אבל אינה מתהפכת להיות במהו"ע אור הביטול. אבל בז"א נתהפך המ"ן דאימא שבבחי' להיות מתברר ע"י אור ושפע דחכ' דאבא עד שנולד מהם פ' אחד, שהב"ן שלו יתהפך להיות מיוחד ממש באור המ"ה שירד להתייחד בב"ן. וזהו פ' ז"א שממנו יהל אור להחיות הנפילים דעולם התוהו שיהי' בחי' עולם ממש חי מחיי החיים ב"ה דבחי' מ"ה החדש. וזהו ענין הידוע דששת ימים עשה ה' את השמים וכו'. ובכ"ד קורין לו בשם סוכ"ע לפי שהביטול דמ"ה שהוא עיקר החיים דעולמות אינו מושג ונודע להם כלל וכמאמר ובהון אתכסיאת מב"נ. ועתה יובן גם ענין פ' הנוק' דז"א שהוא מדת המלוכה המתפשטת תוך העם כענין בחי' הב' דשלימות המלוכה הנ"ל שהפ' הזה כלול ג"כ ממ"ה וב"ן שהוא ביטול לפי"ע ומדרי' כל עולם ועולם וקיום מציאות העולם שזהו מחיבור מ"ה וב"ן דנוק' שבחי' הב"ן מיוחד במה שיורד להאיר בערך מציאת עולמות למלוך עליהם. ונק' בשם ממכ"ע. ואיר ושפע העצמות דנוק' הוא הוא בחי' הדמות כמו התראות האדם בשפיגגל שרואים בשפיגיל את האדם בכל תנועותיו. אעפי"כ חומר מהות הנראה בשפיגיל הוא מציאת אחר זולת מציאת האדם עצמו ודי בזה. וידוע דפ' ז"א הוא הנק' בשם הקב"ה. פי' הקדוש הו"ע שם מ"ה החדש כמובן מהאמור. ברוך היינו שנמשך ומתחבר אל היחוד והתכללות עם ב"ן כנ"ל. הוא כלומר הוא הכולל כל מציאות בנין העולמות וכידוע בכ"ד