חנה אריאל בראשית נה

מן מהו"ע הנפש להחיות הגוף הוא נאצל בכל בחינותיו ומדריגתו בשוה מן מהו"ע הנפש ולכן אין כח א' מהם שליט על חבירו כנ"ל ואם הי' הפנימיות בא להדיא ממהו"ע הנפש לחיי הגוף לא הי' כח בפנימיות לשלוט כלל על החיצוניות [ובעניני הנפש הטבעיית הנ"ל אם הי' בקשת השלימות ככל כחות הטבעיים שבגוף הי' כענין כל רוחו יוציא כסיל ואינו מעלים את המכוון הפנימי' שלו וידוע שזה מונע לאדם ממצוא חפצו וערום ועשה בדעת להעלים המכוון. והמשכיל יבין מזה הטעם שכתוב בע"ח מה שלא נאצלו מתחלה רק הו"ק כנ"ל ואין להאריך] אבל באמת הוא בא מן החו"ב שלמעלה מבחי' רוח ונפש כנ"ל. והחו"ב מבואר בכ"ד שאינן חיי הגוף עצמו אלא חיי הנפש הן אלא שעכ"פ הן כמו שהנפש חיה בגוף ולכן נק' החו"ב תושיה שמתישין כח הגוף כידוע בכ"ד. ולכן יש בהן כח לשלוט על בחי' חיי הגוף עצמו. וכשהאדם מתמיד להתנהג עפ"י החו"ב הללו אז בא גם הפני' דחיי הגוף שהוא פ' הפנימי הנ"ל ג"כ בגילוי בגוף עד שההנהגה שעפ"י החו"ב ובקשת השלימות נעשה ג"כ כטבעיית אצלו. ודי בזה למבין להבין מ"ש בע"ח הנ"ל

ועתה נבא לענין נשמת אאע"ה והאבות. דהנה ודאי שגם באדה"ר היו כל מדרי' הנמצאים בחבור הנפש בגוף ככל הנ"ל. ויש להבין שגם בחי' זו דחיי הנפש בגוף נשרה מאדה"ר מאחר שעכ"פ היא. באה בגוף והגוף נתערב בו הטו"ר עד שבא להרגשת הפרוד מאלקות גם בחי' זו (הנק' בשם בקשת השלימות כנ"ל) נפלה בפירוד תוך הקליפות (וכמאמר הוא יחיד בעליונים ואני יחיד בתחתונים הנז"ל פ' בראשית) וכפמשנ"ת כאן לעיל ענין הנפילה שהוא הסתלקות בחי' האורות והתכללותן במקורו בבחי' אלקות ממש דמח' עליונה ובחי' הדיבור קודם יציאתו אל הפועל, וכשרצה הקב"ה להעלות את הנשמות שנשרו מאדה"ר ולהחיותן ע"י חזרת אור שרשן למטה שהוא ע"י מ"ת ובנין בהמ"ק כמשי"ת. הביא תחלה לעולם את נשמות אבות העולם ואמר לאבר שהוא ענין אב לארם הנ"ל דהיינו כשקבל שכר כולם (של כל העשרה דורות כמ"ש במשנה וכמשנת"ל פ' נח) וגם הוא קבל משם ועבר וגם מנח שנת"ל שהוא כענין ובחי' א"א ונת' ג"כ שאין מזה שום התגלות במורגש בגוף. ולכן נק' אברם שהוא שבחי' ומדרי' הנשמה שלו שהיא בבחי' החכ' כנ"ל היתה עדיין בבחי' חכ' שבכתר הנק' א"א וכמ"ש בת"וח באריכות. ואמר לו לך לך מארצך וכו' ככל הנז"ל שיבא בחי' האורות ממהו"ע הנשמה תוך כלי גופו. אך הגוף מצד עצמו לאו בר הכי הוא וכמו, גופות, הצדיקים דעשרה דורות כנ"ל לז"א לו אל הארץ אשר אראך ופי' לשון אראך הוא אשר אתן לך כח לראותה מה היא והיא האמונה שהנחילו בזה וכמ"ש שהי' אאע"ה ראש למאמינים [ומובן מלשון זה להדיא דצדיקים הראשונים לא זכו לאמונה וכמשי"ת] והוא הכח לראות הארץ, ופי' ענין אמונה הוא בחי' מקבל דלית לי' בגרמי' כלום אפי' שום ידיעה ותפיסא במהות המשפיע רק שהוא אחוז וקשור במשפיע המופלא ממנו בריחוק הערך עד שא"א לו למקבל לידע ממנו ומידיעתו וחכמתו וכל כחותיו כלום עד שעיני המקבל תלויות אל אשר יורנו המשפיע שהוא ודאי האמת והישר והנכון וע"י האחיזה והקישור דמקבל בו ממילא א"א לו לעשות רק ככל אשר יצא מפי המשפיע. וזאת האמונה היא שנבנית בדור שנכנסו לארץ הנק' בלשון הקבלה בשם פרצוף רחל. ושלימות בנינה הי' כאשר נבנה בהמ"ק בירושלים שהוא שער השמים והוא מכוון כנגד היכל לבנת הספיר והוא מקום סיום הקו"ח דאא"ס ב"ה הידוע שמסתיים בסוף עשי' והיינו מרכז כדור הארץ. וזה הדבר צריך ביאור. דמה ענין עולם העשי' לענין הקו"ח. דעולם העשי' הוא דבר נברא מאין ליש ודבר בפ"ע. והקו"ח הוא בחי' יחיד דוקא שלמעלה מאחד. ובבחי' יחיד שהוא מהו"ע ואא"ס דוקא כידוע להאריז"ל בזה. אין שייך לומר אפי' לשון אפס זולתו (כמשל