חנה אריאל בראשית נב

והוא פירוד האותיות דשמהן הנ"ל כגוף מת שאין לו חבור כלל לכל חלק קטן שבקטנים ממנו עם חלק אחר ואפילו לגבי טומאת אהל) וכמ"ש מכ"ז במק"א באריכות ודומה לזה הוא ענין הנשמות שנשרו ונפלו למקום הקליפות שבחי' הנשמה המכרת את בוראה גם בהרגשת הגוף הוא כמו בחי' האורות. ובחי' ויפח הנ"ל הוא כמו חלק הא"ס הנ"ל ונפש חיה דגוף הוא כמו בחי' הכלים. וכשירדה הנפש חיה ע"י אכילת עה"ד למקום:

התערובות דטו"ר נסתלקה בחי' האורות שהוא הנשמה עצמה שהתפשטותה ואצילות כחותי' הן הן הנפש חיה ולא עצמותה כמשנת"ל כמו שמהתעבות האור נעשה הכלי כידוע. ועד שלא נסתלקה הנשמה הי' בחי' אלקות שע"י ויפח נגלה ע"י הנשמה גם בנפש חיה דגוף הנראה לעיני כל בשר עד שהיו בהמות וחיות מתפעלים ממנו כנ"ל. ולפי שטהור עינים מראות ברע לכן כשנפלה הנפש חיה במקום הרע נסתלק ממנה בחי' גילוי אלקות על ידה לבהמות וחיות והיינו אשתארו בלא נשמתא ואף שהגוף חי וקיים מנפש החיה שהוא התפשטות וכח הנשמה אך כיון דאנת אסתלק דהיינו גילוי האלקות הנ"ל הרי זה שנסתלקה מהות הנשמה לשרשה ונפלאת ורחוקה היא מלהביא הארת אור אלקי בגוף. וממילא נעשו הגופים החיים בתכלית הפירוד מאלקות וגם מלאה הארץ חמס:

פירוד איש מאחיו והשחיתו את דרכם סדר הטבע המסודר ובא לקיום וחבור העולם וכחו שבבחי' עולם התיקון נבנה תחלה בחי' פ' ע"ק כידוע בע"ח. והוא בבחי' אא"ס:

מלגאו כתרא עילאה מלבר ואין בו בחי' האורות. ובערכו ומדריגתו ובבחי' העיגולים:

שלו הוא שלימותא דכולא משלים להחיות כל מדרי' הכלים הנשברים אך אין זה אלא. בערכו המתנשא מימות עולם וגילוי זה לא ימצא בהעולמות עד אחרית הימים במספר דלא גליא רק קמי' שמיא ואחר בחי' מ"ש וראו כל בשר כי פי ה' דבר ונשגב ה' לבדו שהוא בחי' ז"א ואין זה עדיין בחי' גילוי שלימותא אלא כד אתגלי ע"ק בז"א ואז יתבטל לגמרי הרגשת העלם הישות מן העולמות כי יבא להם הרגשת היש אמתי וענין זה ארוך ומבואר במק"א (מש"ה ח"ב ס"ו בהגהה) ודמיון זה הוא בצדיקים דעשרה דורות שמאדם ועד נח שהיו ג"כ הגופים שלהם כמו גופא בלא נשמתא לגבי עיני כל בשר הרואים ומרגישים את הגופים שלהם [ובמק"א מבואר שלכן לא נמשכה צדקת הצדיקים לזרעם כמו שהי' לאבות העולם שזכו לבניהם עד עולם מה יפה ירושתנו] אך נשמתם היא העולה:

בדביקות בה' גם בהיות ההתפשטות מכח הנשמה שהיא הנפש חיה במקום הקליפות וזהו שבהיותם בחיים בגופם הנפרד היו עכ"פ דבקים בדביקות מופלא שאין דוגמתו נמצא כלל עד שחנוך עלה למרום ומתושלח אמרו במדרש שכל ימיו לא היו דבריו רק בשבחו של מקום דמשמע שם ודאי שגם שדבר בצרכי עוה"ז הוא לעצמו לא הי' מכוון דבריו כ"א לשבחו של מקום כמש"נ במק"א אך כ"ז אינו אור הנשמה אלקות בגוף אלא כדמיון הנז' דאא"ס מלגאו וכתרא מלבר ואין שם בחי' האורות שהן עצמות הנשמה כי היא נכללת באור ה' דויפח שהיו הצדיקים הללו דבקים בו וכמ"ש בפה"ק לענין אדה"ר שמצד בחי' עליונות דנשמתו שלא ירדו במקום הנפש חיה הי' דבר ה' אליו ככל הנביאים] והי' בכתרא עילאה על גבי גופם שמנפש החיה מקיף עליון מופלא עד שחיי העוה"ד נק' בחי' אפס לגבי מדרי' זו. ולכן הי' המבול ראוי שיבא תומ"י להתם פשע ולכלות רשע אלא שהי' ארך אפים בא ונמשך בבחי' ידיעה וגילוי במקום הצדק ומשפט כפום עובדיהון כמשש"ל. והוא הוא שהי' נמשך ונגלה ע"י הצדיקים דדורות ההם. שענינם כפי הנ"ל הוא ארך אפים דפ' ע"ק וכמ"ש בפ' נח

וכמו שאחר פ' ע"ק בא פ' א"א שנק' בשם לשון אריכות (אריך אנפין) היינו שאור התיקון הוא בא ונמשך גם למקום ישות העולמות אלא שהוא בא בהעלם מן העולמות ונק' ג"כ בחי' א"א בשם סכ"ע שהוא הוא פנימית הרצ"ע בעולמות אלא