חנה אריאל בראשית מד

שום מציאות לעצמו לא יש ולא בטל (וזהו מזלו שראה בו המלך). ודעת לנבון נקל מזה בלמשל למעלה שזהו המזל רומז למדרי' עליונות דשם ב"ן כמ"ש בעץ חיים שאין שייך בהם ענין ביטול כלל אלא התכללות באור דשם מ"ה. וזהו שכולו פנים ואין ממנו שרש לישות ופירוד לעולמות לעצמם. רק מלכותו בהודו כי הוד הוא סיומא דגופא כשלא נחשוב מדות היסוד שהוא כח ההשפעה לזולתו ובמדרי' עתיק אין כאן זולתו (וכן בסידור האריז"ל רשום בברכת יוצר לאל ברוך נעימות וכו' לבדו הוא כתר) ולגבי בחי' גופו ד"מ דהיינו מהו"ע דפרצוף עתיק יש ודאי ביטול כאור לגבי המאור ושעשועים גדולים כשנותן כח האור לראות את המאור שלו (וזהו ענין בחי' הכלי דעתיק ליתן מקום לאור לראות את מהות המאור ולקבל שעשועים יתרים בבחי' ביטול על בחי' ההתכללות שבעיקר התהוותו וזהו בחי' מלכות דוקא. ואל תתמה איך שייך בחי' מלכות אחר ההתכללות. שהרי גם בעצמו שיער מדת המלוכה ובהורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע כידוע) וזהו שמלכותו בהודו וה"ז ממש כמו ענין החן ממטה למעלה כנ"ל שאין החן בא בהתפעלות מגופו של הדבר אלא מיחודו בעצמו כנ"ל שהוא שלו. וככה בהוד הנ"ל אין שום מקור לומר שההתפעלות מהוד זה הוא כמו ההתפעלות מאימה יתירה והפלגת ערך של המלכות. שהרי כבר הוא בהתכללות בו לגמרי. א"כ אין מקום להתפעלות רק מן הרגשת העצמות וגופא דמלכא שההתפשטות שנכלל בו המקבל הוא התפשטות שלו וממנו של המלך. והמשכיל יבין שזהו ממש דוגמת החן ממטה למעלה ומלכותו בהודו מלמעלה למטה. מבואר שע"י המלוכה שבהוד בא תוספות מן בחי' עצמות ומהות גופא דשם מ"ה החדש באורו המאיר לעולם. ונמשך אור זה ובא בבחי' כבוד הודך. פי' כי ידוע ענין השתלשלות הפרצופים הכל הוא לבא לבחי' מלוכה על עם שהיא יש ודבר לעצמו דוקא (ולא נכלל כנ"ל) לכן בא ומשתלשל ההוד הזה בבחי' הכבוד דכבוד חכמים ינחלו בבחי' או"כ דאבא שפנימיותו הוא פנימיות עתיק כידוע בע"ח רק שלאבא יש לו בחי' אחוריים ונז"ל שענין אחוריים הוא השרש לישות העולמות לעצמן. אך הוא מבואר בתניא שאחד האמת ואין זולתו זו היא מדריגת החכמה. אמנם כן הוא ודאי שיש לאבא בחי' אחוריים כמ"ש בע"ח ואעפ"כ הוא אחד האמת ואין זולתו מפני שהאור שבא מבחי' הפנים שלו הוא מאיר אור בחי' ביטול בעצם וכמשי"ת. ובחי' אימא היא שמקבלת אור הזה דאבא ומכשירתו לבא ממנו גם בבחי' יש זולתו ע"י או"כ דזו"נ שהוא ההדר של הכבוד הזה

ביאור הדברים. ידוע דביטול שבעולמות בי"ע נקרא ביטול היש והיינו שהוא יש ודבר בפ"ע ואינו בטל כלל לגבי מקורו לפי שמקורו נעלם ממנו ע"י הפרסא ושמות אלקים ולכן הוא קיים בהרגשת מציאותו לעצמו. רק שבכל כחות ישותו הוא עובד את המלך ולא את עצמו. וזהו ביטול היש שבישותו הוא בטל מלעשות רצון עצמו רק רצון המלך. אבל מלאכים ונשמות דאצילות הן בבחי' ביטול בעצם. היינו שמקבלים מבחי' הכלים דזו"נ הכרת התהוותם מהם. לכן בטל מהן הרגשת עצמן אף שהן יש ודבר מתהווה מבחי' אחוריים דכלי זו"נ. בטלים לגבי אור הפנים דזו"נ ונשתכח מהן הרגשת עצמן. כמו מי שעומד לפני המלך וכו' כידוע. אך באמת גם זה נקרא ביטול היש. שהרי הביטול הוא רק לבחי' הישות שלו שלא יהי' מורגש. ואין זה אלא בשעה שעומד לפני המלך אבל כשיצא מלפניו ישוב לישותו לגמרי. אבל אמתת ענין ביטול בעצם. הוא כמו שעבדים הם אצל המלך בדעתו והרגשתו של המלך. שאינו מרגיש בהם מציאותם לעצמם כלל. ואין מציאותן עולה בשם כלל בעיני המלך. ומעין זה הוא הביטול לגבי החכם המופלג שמתפשט ממנו הכבוד כמו שמתפשטת מן המלך האימה. והאימה הוא לפי שהוא קנוי למלך ואינו של עצמו אלא של המלך וכל מה שירצה המלך