חנה אריאל בראשית קלז

בקליפת מצרים. אלא השעבוד והעינוי יפעול כנ"ל שתתקיים בהן האמונה ע"י היסורין כנ"ל. והנה הדבר ידוע שיש דברים יוצאים בסגנון מיוחד בכוונה עליונה שאינה מושגת וידועה למדבר עצמו וכן באו כאן הדברים כמתאוננים ומסתפקים בדברי יוסף שאמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ע"י השעבוד אלא השעבוד יהי' לתועלת גדול דוקא שתתגלה מהו"ע הנפש שלמעלה מכחותי'. ויאמרו אבל (אנו פגמנו במדה זו אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו שזה הי' ג"כ התעוררות נקודת הנפש שלמעלה מכחותי' ולא שמענו כלומר לא שמנו לב להסתכל שיהו נקודת הנפש ושמא יהיו ח"ו נדונים מדה כנגד מדה שלא יועילו ח"ו יסורי השעבוד להתקבל בנקודת נפשם ענין האמונה דויאמנו דבריכם הנ"ל. אבל על גוף המעשה שעשו ליוסף לא חששו כלל כי עשו הטוב והישר לדעתם כמ"ש בדרוש דפ' וישב. וזהו שאמרו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת. וא"כ מי יודע אם יתקיים גם ענין ויאמנו דבריכם ע"י היסורין כנ"ל. יעז"א ויען ראובן אותם (על פום רוחא דקודשא מבלי דעת שלהם כנ"ל) לאמר פי' שבאמת היתה בחי' מענה ממש לסתור דבריהם ולהסיר החששא שלהם. אבל לפי ענין מחשבותם ודעתם הי' לאמר כמוסיף על דבריהם. והיינו הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד. ולא מצינו שאמר זה הענין רק אמר אל תשפכי דם (שמשמע מעשה השפיכות דם עצמה שהוא פועל מגונה לקדושי ישראל אפי' דם של מי שיהי'. ולשון אל תחטאו בילד משמע שהחטא הוא בילד דוקא) וזהו הל' לאמר כלומר שבדברים שאמרתי היתה הכוונה שאין הפסק שלכם ברור שקנסתם עליו מיתה (מדין הבא להורגך וכו' וכן ארז"ל גדול המחטיא יותר מההורגו וכו' כמ"ש בדרוש וישב) כי יכיל להיות שאין הדבר כן. ולכן אמר אל תשפכו דם אלא השליכו אותו הבורה ומסרוהו לדין שמים הבוחן כליות ויודע האמת. וזהו מענה וסתירה להסיר החששא שלהם הנ"ל שלא יועילו היסורין וכו' כנ"ל כי גם עכשיו אין הצרה על ולא שמענו כנ"ל. אלא על גוף המעשה שמא טעינו. אבל על מה שראו צרת נפשו ולא שמעו ע"ז אין עליהם לפי דעתם וכוונתם. רק מה שאמרתי אל תחטאו (בל"א איר זאלט ניט פעלין אין פשט) בילד. וגם דמו הנה נדרש עכשיו. ועתה על עצמנו בא בעל הדין לגבות את חובו מידינו. ולא והיה עוד על הדורות הבאים עוד שום דין ומשפט ע"ז אלא יתקיים בהם בשלימות ההבטחה דואחרי כן יצאו ברכוש גדול

כתיב ויקץ שלמה והנה חלים. ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ה'. ויעל עולות ויזבח שלמים ויעש משתה כו' וארז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. וי"ל דמשמעות דחז"ל דהסברא חיצוני' שלא לעשות סעודה עד דדרשו מקרא ימה גריעותא משארי סעודות מצוה. גם להבין לשון הכתוב ויקץ שלמה והנה חלום. והמשך פשט הכתוב דמחמת שראה והנה חלום לכך ויבא ירושלים ויעל עולות וכו'. יש להקדים ענין שלש סעודות דשבת. סעודת ליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין סעודת שחרית סעודתא דעתיקא. וסעודת המנחה סעודתא דז"א. וסעודת מוצ"ש נק' סעודתא דדוד מלכא. וג' סעודות דשבת הן חובה על כל אדם מדינא ואלפוה מקרא דג' היום שהוזכר במן. וסעודתא דמוצ"ש שאינה חובה כ"כ רק למצוה, מן המובחר וכמו רשות יחשב גם מה שבסעודתא דשבתא. אף שכל א' רומזת לפרט א' דהיינו סעודתא דחת"ק, עכ"ז אומרים דגם ע"ק וז"א אתיין לסעדא בהדה כו'. וכן בשחרית, ומנחה ובסעודתא דמוצ"ש לא הוזכר רק סעודתא דדוד מלכא ולא אתיין ע"ק וז"א כו' לסעדא. הנה דוגמא לסעודתא דמוצ"ש דנק' כעין רשות וכנ"ל הוא יום דר"ח שנז' בסידור דלא נק'