חנה אריאל בראשית קו

בחי' עולה ויורד להמשיך בעולמות והמקום הוא קבוע כנזכר לעיל, אכן יצחק אע"ה מדה אחרת היתה בו שגם בחי' חפירת הבארות לתקן בעולמות כנ"ל לא באה לו כ"א ע"י קביעות המקום בשע"מ דוקא. שהרי מדריגתו מעיקרה נת"ל שהיתה בבחי' מתנשא מימו"ע לגמרי וע"י התפלה כעתר הנ"ל הפך ממקום (דגם העולם מקומו כנ"ל) למקום האמור פה באריכות ונעשה מרכבה לבחי' קו שמאל דז"א שהוא המקום ב"ה. דהנה מקום אתי כנזכר לעיל ועל ידי זה דוקא הי' יכול לתקן בעולמות בבחי' פנימית וחיצונית. באופן שגם דרך ירידה וההמשכה מלמעלה למטה שלו הי' ג"כ בבחי' קביעת המקום דוקא כי בלא בחי' קביעות המקום הרי הוא בבחי' מתנשא מתיקון בעולמות וז"ש וישב יצחק עם באר לחי ראי פי' כלפי מה שנתבאר לעיל באברהם אבינו עליו השלום הי' הפרש וחילוק בין שעת העמדה בתפלה ובין כל היום כולו בעבודתו בבחי' מרכבה בעולמות שבכל בחי' העלאת מ"ן שפעל לא עשה עדיין חזרת פב"פ ממש דזו"נ עד שעת התפלה דלמחר. אבל ביצחק אבינו עליו השלום גם בעת הבירורים דמ"נ בבחי' הפנימית כל היום הי' הכל בבחי' פב"פ עד בחי' המקום הקבוע לו כל היום כנ"ל וזהו באר ר"ל העלאת מ"נ ותיקון בעולמות הי' בבחי' לחי רואי כלומר בחי' פב"פ עם חי העולמים וזהו רק בבחי' הפנימית אבל בחיצונית הגופני ממש לא הגיע תיקון ויחוד שע"י אליעזר עבד אברהם כנ"ל ולזה הוצרך ויעתר יצחק הנ"ל. וגם בחפירות הבארות בבחי' החיצוני' יפה כח הבן מכח האב שכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו. דהיינו בחי' תיקון החיצוניות שזה נעשה ע"י העבדים (משא"כ הפנימיות נעשה ע"י עצמן דוקא) לא הי' להן קיום בעולם הזה כ"א בימי אברהם אביו דהיינו שהי' נעזר מאת הרוכב על בחי' המרכבה שלו אף שלא הי' בבחי' פב"פ כנזכר לעיל ואחר מות אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר. כי המצות בפ"מ בעוה"ז לא נתנו עדיין ולא הי' תקון החיצונית כי אם דרך בחי' משכן ומכון לאור הפנימית דכונת המכון השורה בפעולה החיצוני' לפי שעת כונתו. ולפי שכל ימי חיי אברהם אע"ה לא הפסיק אפילו רגע א' מהיות בחי' מרכבה לקו הימין כנזכר לעיל. לכן היו הבארות פתוחים כל ימי חייו. אבל אחר מיתו סתמום פלשתים ששב החיצונית להיות פנוי משום גילוי אור בקרבו. ולא עוד אלא שגם וימלאום עפר. והנה בגשמיות הענין לכאורה הדבר תמוה שהלא במקומו' מחפשים תמיד למצוא מים מה הי' להם למלאות הבארות עפר שלא יוכלו להסתפק מהם מים לעת הצורך [דודאי מ"ש סתמום פלשתים וימלאום עפר שהוא כפל לשון לא נאמר אלא בשביל כונה הפנימית דס"ת ובגשמיות המורגש הוא ענין אחד שלא יסתפקו מהבארות ליהנות מהם]. וי"ל בזה דכל ימי חיי אברהם אבינו עליו השלום הי' נק' נשיא אלקים ככתוב בפ' חיי שרה בפסוק. והיו נכנעים תושבי הארץ אליו. וזהו נגד טבע הבריות שיהי' התושב נכנע לגר. אין זה אלא עזר אלקי הרוכב על מרכבתו כנ"ל. ובהסתלק האור והעזר הי' רע עליהם המעשה שהיו נכנעים לאיש עברי לכן רצו לבטל זכרונו מפיהם ומנגד עיניהם. וכן יובן ע"ד דברינו אלה פה שמ"ש סתמום פלשתים הכונה התפשטות ישות הקליפה שלא יראה ולא ימצא שום ביטול והכנעה נגד הקדושה העליונה שהיתה שורה בבארות בחיי א"א עליו השלום. וימלאום עפר הוא התגברות הקליפה עד שלא יפקד ולא יזכר ולא יעלה על לב לעולם זכרון כח הקדושה שהיו נכנעים אליו מכבר עד שגם השמות שקרא להן (שמסתמא בכונה מכוונת דקדק בקריאות השמות) ישתקע הדבר ולא יעבור על פה אדם גם לקרות השמות ההם. והענין הזה הוא כמ"ש בתניא פכ"ג ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד וכו' אלא שלמטה הוא תחת הזמן וכו' כי אח"כ כשעוסק בד"א נפרד מהיחוד וכו' ע"כ. כמו כן יש להתבונן שההארה הקטנה ומצומצמת שהיתה שורה במקום הבארות ובשמותיהן