חנה אריאל בראשית ק

אויביו נופלים תחתיו ובקרא דמייתי לא נאמר אלא שלא יוסיפו בני עולה לענות אותו ולא שהם יפלו לפניו. במדרש ויכולו משל לגיגית שהיתה מלאה מים והי' בה דיו דיסקוסין נאים ולא היו נראין כשפנו המים ממנה נראו הדיסקוסין וידוע בלק"א של ההמ"ג ומבואר בכ"מ שהדיו דיסקוסין הן זו"נ דאצי' אלקי ישראל מלך ומלכותו קב"ה ושכינתי'. וי"ל למה אומר דיו דיסקוסין שהן רק שני צורות כלומר ב' פרצופין עליונים והלא ידוע בסהק"ב שיש פרצופי עתיק ונוק' אריך ונוק' או"א ישסו"ת זעיר ונוקב' ישראל ויעקב ולאה ורחל. וכולם ודאי שלא נגלו עד אחר הצמ"פ שזהו יתכן לקרות בשם פינוי המים וכו' כמ"ש במק"א. אמנם הענין הוא דדוקא פרצופי זו"נ הנ"ל הך שנקראים פרצופים נראים אבל שאר הפרצופים לא נק' בשם נראין דאו"א נקרא סתימין ועו"א סתימו דסתימין (וישראל ויעקב ית' לפנינו אי"ה). וביאור הענין מבואר בעמ"ו סי' דז"א נק' אחד האמת ויש זולתו (הרואה אותו) ואו"א נק' אחד האמת ואין זולתו וכמ"ש בתניא פל"ה בהגה"ה. כי הנה ענין האלקות הוא ענין האחדות הגמור. וע"ד לשון הרמב"ם ז"ל יאמר שהיא המצוי האמת ואין מצוי אחר נמצא בערך מציאות האלקות:

עצמו. אלא שמאמתת המצאו נותן מציאות לנמצאים שיהיו עולים בשם מציאות לגבי עצמן ודעתן. וע"ד הקבלה לא יתכן לומר על האלקות אפי' שם מצוי. כי ענין מציאות היינו שבא הנעלם למציאות גלוי כמו האבידה המתבקשת ממקום העלמה וגילוי העלמה יאמרו עליו שנמצאה שנעשה להאבידה מציאות וגילוי לעין הרואה או לאוזן שומעת ממציאותה במקום שהיא. אבל האלקות אין בו שינוי מהעלם לגילוי כי בגילוי לא נעדר מהעלמו ובהעלמו לא נחסר גילויו. וזהו אא"ס למעלה עד אין קץ היינו רוממות ההעלם למעלה מעלה. ולמטה עד אין תכלית כלומר שאין שום דבר מעלים בעדו מלהיות נגלה לכל דבר וכענין וראו כל בשר שגם בשר גופני יראה אותו. ומבואר במק"א שאין הכונה באמרנו למעלה עד אין סוף שהוא הולך ומתעלה ומתרומם עד למעלה מעלה לאין סוף וכן שמתפשט ומתגלה להלן להלן עד אין תכלית. אלא שענין האא"ס הוא כך שאין קץ להעלמו ואין תכלית לגילויו. וע"ד לשון הרמב"ם ז"ל הנז' הוא מאמר החכם בס' ח"ה אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך. אך ע"ד הקבלה הוא כמ"ש בתניא פ"ב בהג"ה והודו לו חכמי הקבלה וגם לפי קבלת האריז"ל יציבא מלתא בסוד התלבשות אא"ס ב"ה בכלים אך לא למעלה מהאצילות וכו' עיי"ש. שכונתו שם דקאי עמש"כ הרמב"ם ז"ל הוא וחכמתו אחד. וממילא מובן לענינינו בענין מהו"ע אא"ס ב"ה שאינו נתפס בשום מחשבה והשגת חכמה נפלאה (כמו שאין חוש המישוש משיג חכמה עמוקה וכמ"ש בתניא ח"ב וגם זה משל הוא בכינוי כלשון בני אדם) רק בכח האמונה שזכה בו אאע"ה לו ולזרעו לדורותם והאמונה הזאת (בענין אלקות האמור) היא עצמה כח אלקי נבדל משום מחשבה והשגה כנ"ל. ובכח הזה הוא מאמין באלקות דלית מחתב"כ, ועי"ז יבא בקרב המאמין איזה התפעלות ע"ד מה שבא ומשיג ודבר המושג. והתפעלות הזאת אין לה מקום כ"א בעשר ספירות דאו"כ דאפיק לאנהגא בהון עלמין וגם האמונה היא ספי' המל' כמש"ל פ' לך לך באורך. אבל בלא ע"ס אין שייך כלל התפעלות כי הכל שוה בתכלית ההשואה מאחדה"פ. והספירות הן האלקות וכנ"ל שהוא האחדות הגמור. רק שאצילתן להיות נק' בשם ספירות גורם להיות נמצא מהן מציאות גילוי לנמצאים המחודשים שנעשו למציאות לגבי עצמן (וכמשי"ת). וידוע ענין שם אצילות שהוא חלק קטן נבדל מגדול ונעשה לו מציאות כמו שהוא קטן לבד ולא כמו שהוא כלול בגדול והיא ממש כנפש שמאצלת מכחותי' בגוף להחיותו ולהמציא בו כל הכחות וגם ברוחניותה של הנפש ודאי שיש בהתכללות שם גם חיי הגוף בכל כחות דערך גופני. רק שכשהן בהתכללות לא תמצא מהן פעולת גופנית אך כשבאה בגוף מאצלת אור מכח גופני המצוי