חנה אריאל במדבר ריז

ישראל גלוי גם לעיני העמים). אבל בין המצרים שהשיגוה הרודפים וכמו שהיא שוכנת בבהמ"ק שלא חרב עדיין אין לה מקום להתפשטות כלל ה"ז כמו בחי' אחור באחור הנ"ל ודירתו ית' בתחתונים גם בבחי' שכינתו הכל הוא כעין משנ"ת בשני אלפים תהו שלא בא אאע"ה עדיין לעולם ולא הי' זכר לשם ישראל עם ה' אלה בעולם וכענין אויבי ישראל הנ"ל. ובזה יובן מזמור לאסף הנ"ל ששפך חמתו על העצים ואבנים וביטול בנין בהמ"ק התחתון והשכינה עלתה למעלה ומתייחדת בישראל למעלה ובבחי' הפנימי' בבחי' בני אל חי הנזכר. אז ישראל בעמדם יעמודו אברין דשכינתא בבחי' הפנימי' דבני אל חי אף שבחיצוניותם הם בגלות ורישא כפוף לעפרא כנ"ל. משא"כ אם לא הי' שופך חמתו לבטל בנין דעצים ואבנים לא הי' לישראל מקום קיום והעמדה כי הרודפים השיגוה והקיפוה שלא יתפשט ממנה שום התפשטות אור לישראל

ועד"ז יובן ג"כ מ"ש צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם כו' דפ' פינחס ויתפרש לשון צרור מל' ויצר אותו שמשים עליו דבר המעלימו (בל"א אטאקירין בעניני מלחמה). שאין המוקף (אטאקירטער) יכול לעשות שום פעולה ולא יזוז ממקומו. ככה יובן שאמר לו הקב"ה למשה שבעודנו חי בכחו פני חמה ישתדל בבנין פרצוף הנוק' בשלימות ויבטל ענין מדין הצורר בנכליו לבטל הבנין ח"ו וז"ש כי צוררים הם לכם ר"ל שהם סובבין ומקיפין אתכם (אטאקירין הנ"ל) כענין השגת הרודפים הנ"ל. רק שאמר לו הקב"ה שאין כחם של המדינים יפה עתה ויוכלו בנ"י בכחו של משה אדרבה לצור אותם כלומר להתגבר עליהם (אטאקירין זיי). כי מה שהם צוררים אינו רק בנכליהם בתחבולות והתנכלות להכשיל את בנ"י עד שמן המכשול שיכשילום יוכל לבא אל הפועל מה שרוצים להיות צוררים ולבטל הבנין כנ"ל וכענין אויבי ישראל. ומפרש מה הם הנכלים שהתנכלו (בכדי לבאר מה שבאמת נהפוך הוא ואדרבה ישראל ביכולתם לצור את המדינים) הוא ע"ד פעור וכנ"ל הפי' שזהו כענין אויבי הוי' ולא אויבי ישראל אך התנכלות ותחבולה הוא לבוא לבחי' אויבי ישראל, וע"ז כבר נא' קח את ראשי העם והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל פי' שבבחי' הוי' ב"ה שלא ישוב להיות הדירה בתחתונים כמו בשני אלפים תהו וכנ"ל. כי עי"ז ישוב מהחרון וברית אבות לא תמה. ועל דבר כזבי בת צור אחותם שזהו ממש ענין אויבי ישראל אחרי שממשיכים שפע ישראל בבת אל נכר וכנ"ל (וזה אינו מתוקן במה שישוב החרון אף מישראל כי החרון אינו רק, מענין פעור וזה החרון כבר שב כאמור). ועז"א ולא כליתי את בנ"י בקנאתי. כי הקנאה הוא על שהם ממשיכים השפע הקדוש השייך לשכינתו ית' בתחתונים לבעול בת אל נכר ומחמת הקנאה הזאת הי' עושה שיסתלק ענין השפע הקדוש מישראל לגמרי כענין, משנ"ת בהשיגוה בין המצרים ומזמור לאסף כו', אך פינחס השיב גם חמת קנאה זו ולא עלתה ביד המדינים לפעול ענין צוררים הם לכם בפו"מ. וז"ש שההתנכלות שלהם היתה עוד ע"ד כזבי וגם היא הוכתה ביום המגפה ולכן היכולת בידך להיות צרור את המדינים דוקא פי' להתגבר עליהם ולהקיפם שלא יהי' להם מקום להתנכל עוד ועי"ז והכיתם אותם. והיינו ע"י שיתחזק משה בכחו לחזק את בנין הנוק' ושכינה בישראל דפ' דור שנכנסו לארץ כמ' בכ"ד. ולכן תיכף אמר שאו את ראש בנ"י וידוע בסה"ק שזהו ענין בנין הפ' וכנז"ל בפ' במדבר וה"ז כדוגמת ענין בנין החומות ירושלים שמונעים את החיצונים בל יוכלו יגעו בישראל ח"ו ואדרבה והכיתם אותם. וז"ש בפ' מטות נקום את נקמת בנ"י מאת המדינים ענין הנקמה הוא ביטול אותו המציאות שקבל ממנו צער עד שלא ימצא זכרו בעולם ויהי' הדרך פנוי לפניו לפנות לכל אשר ירצה ויהי' שפוי בכל ולכן יש בלשון נקמה קצת מלשון מקום לומר שע"י הנקמה יוכל הנוקם להתקומם בכל מקום שהי' המנגד מנגדו ומצערו. וז"ש נקום את נקמת בנ"י מאת המדינים המתנכלים