חנה אריאל במדבר קס

וזהו שאומר ללוים להודיע להם שמעלתם וקדושתם שנתעלו בבחי' והי' לי הלוים כנ"ל הוא בשביל ישראל דוקא. ולכן אם היו הם ח"ו מחללים את קדשי בנ"י היו גם הם יורדים ממדריגתם. אבל במה שתעשו המעשר שהוא קדשי בנ"י לבחי' חולין לא תמותו כי באמת לא תחללו כלל את קדושת המעשר בזה

וזאת חוקת התורה היא בחי' "זאת שאין דומה לה בכל הבחי' דזאת דכהנים לוים וישראלים הנ"ל. אלא היא חוקקת מקום להתורה שתמצא בשלימות. וכמ"ש בזוהר בפ' וענין זה דטומאה וטהרה כללא דכל אוריי' כולה וכשנ"ת. וענין הפרה אדומה הוא ענין בהמה של מעלה מן הדעת הנז"ל. ויובן מענין בחי' בהמה של מעלה מן הדעת הנמצא באדם בישראל וכמ"ש ואני בהמות הייתי עמך כנ"ל. ונת' שבחי' בהמה שלמה"ד הוא מדרי' דעולם התהו ואורות תקיפין שמחמת תוקף האור אינו חושש ומרגיש כלל מה שיצא מזה למקבל בחוץ. ודוגמא לדבר מה שארז"ל האי צורבא מרבנן דרתח אוריי' הוא דמרתחי לי'. ואין זה כענין הכעס דזרוק מרה בתלמידים או למרמי אימתא אאינשי ביתי'. שהכעס למירמא אימתא אאנשי ביתי' ותלמידים הוא מבחי' התיקון ומ"ש צורבא מרבנן דרתח הוא כעס מבחי' התהו. וע"ד הפשוט הוא כך כשהאדם הוא בכעס היינו שהוא נתפס בתוך הכעס כמו התפוס בבית האסורים שהכעס הוא השולט בו בשע"מ ודעתו מסתלק ממנו כידוע שע"י הכעס יעשה מה שלא יעשה בשום אופן עם ישוב הדעת. אבל למירמא אימתא הנ"ל אין האדם תפוס כלל בידי הכעס אלא הוא אוחז את הכעס בידו. וצור"מ אף שהוא בכעס ממש ויוכל לבוא שיעשה מה שלא הי' עושה בישוב הדעת אעפ"כ לא ישאו עליו חטא לומר שהוא כאחד ההמונים שהם בכעס ונשמתם מסתלקות מהם בשע"מ. אלא הצורבא מרבנן לשון צורבא הוא ענין חום וחמימות כמו צרבת השחין. וכן הוא בצו"מ לבו בוער כאש מאש של תורה כמ"ש הלא כה דברי כאש ואוריי' הוא דרתחא בי' שמה שמנגד להצו"מ יבוא עליו כעס ממנו. אבל אין זה ככעס ההמוני אלא אש של תורה ואוריי' היא דרתחא בי' בלא"ה ולבו ער ברתיחת הדמים תבוא ממילא רתיחא זאת לדחות המנגד לו. ואין זאת אלא בצורבא מרבנן רך בשנים שיש בטבע רתיחת הדמים וכאשר תדבק נפשו בתורה וידרשנה בכל לבו ישובו רתיחת הדמים למה שלבו חפץ ונפשו חשקה בתורה להשיגה. אבל אחר שכבר למד נק' בשם חכם. וכמשרז"ל ע"פ ובתורתו יהגה יומם ולילה שהתורה נעשית תורתו של עצמו. פסקו רתיחת הדמים ולא רתח שוב להיות הוא בכעס אלא לזרוק מרה בתלמידים כנ"ל. וכן יש שיבואו נשמות לעוה"ז מעולם התהו שבלא שום ידיעה ולימוד נפשו מתלהבת ומתלהטת כולו לה' וכל מילין דעלמא שדי בתר כתפי' ולא ישגיח על כבודו וכבוד אבותיו ולא על נימוסי ד"א. והוא ענין אורות תקיפין דתהו ממש ולא חלו בה ידי אדם דתיקון רק להביאה לעוה"ז להתתקן בו דוקא בשכל ומדות ומחדו"מ מסודרים ע"פ השגת החכ' וטו"ד אלקי' ונימוסי אוריי' וממילא יקדם גם הלכות דרך ארץ וקודם שנתקנה הנשמה הזאת בעוה"ז יוכל להיות שיעשה מעשה ודברים שאין להם שחר אך כולם ממקום קדוש יהלכו כנ"ל. אך כ"ז הוא דוקא כשעודנו למעלה מן הדעת אבל אם כבר נתמזגו האורות תקיפין שלו בא לכלל טו"ד אז הוא מחוייב לכלכל דבריו ודרכיו במשפט ואם לאו יפגום בקדושתו ח"ו. וכן גם בעודנו בבחי' למעלה מן הדעת שבכל דרכיו יש בהם המשכות קדושת נפשו האלקית. היינו כשלא באה תקלה משס"ה ל"ת ע"י. שהל"ת פוגמים בכל נפש מישראל. וכ"ז שהארכנו בביאור הענין הוא באדם. ויש דוגמתו בעולם והוא הפרה אדומה שבאה מכחות דעולם התהו והיא אדומה בתוקף הדינים דתהו. אך הן דינין דקדושה דוקא רק שירדו ובאו לעולם התיקון דעוה"ז אבל כל כחה הוא בבחי' ומדרי' עולם התהו כמובן ממשנ"ת באדם וכמשנ"ת באדם. דהיינו דוקא כשלא נתמזג עדיין