חנה אריאל במדבר קנא

ולא אתבריאו. כמשל הפוסק מלשפוך מן החביות ויריק השמרים במקום וכלי אחר היינו בדרך אחר שלא יתגלה עד אחר הבירור לע"ל ונגלה כבוד הוי' כנ"ל ועכשיו לא נתפשט האור עד בחי' הגופין רק בבחי' הימין דוקא כנ"ל ואשתאר עלמא כמה דאתפגים מעבידתי' ואתחסר. ידוע דבי"ע בחי' חותם האצי' וציור החותם פועל הציור בנחתם. וכשלא באו בחי' השמאל דשם הוי' דאצי' להיות נמצא בעולמות דבי"ע ה"ז כמו פגם באור האצי' המתפשט וחסרון בפועל במציאות העולמות. כיון דאתקדשו ישראל כו' ואשתכחו ליואי כנ"ל. בלק"א ריש ח"ב מבואר שיש ב' בחי' אה'. אחת הבאה מאילי'. והב' דלעשותה ע"י ההתבוננות דבינה. ואם היתה הבינה מאירה תמיד היתה האה' דלעשותה נמצאת תמיד. אך אחר שנבה"ע הכל תלוי במה"ת. וזהו ענין העבודה דלוים שעובדים ומתקנים לבחי' "הוא שהיא בחי' בינה כידוע דבינה נק' הוא ועי"ז נמצאת האה' דלעשותה בפועל. וזהו עבודה ותיקון ר"ל התלבשות כידוע לבחי' הוא. וז"ש ואשתכחו ליואי בסטר שמאלא שהוא המקום שאין בו ביטול מצד עצמו וצריך לעשותו ע"י עבודה דבינה. כדין אשתלם ההוא פגימו דעלמא דמסטר שמאלא כי הלוים נמצאו בבחי' השמאל. וע"ד בעאן לאתדכאה ליואה שיוכלו להתכלל בבחי' הביטול. והוא כמו כובד ראש והרהורי תשובה הקודמים להתבוננות דאה' דלעשותה. וכדין כלא אתכלל בימינא כמ"ש ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו. והיינו כשנמצאת אה' דלעשותה בפו"מ אזי היא עולה למדריגה אה' הבאה מאילי'. ואז הוא כמו אה' דאתכלילת בתרין סטרין. וז"ש הוא אשלים לסטר שמאלא דהיינו כמו מציאות האה' דלעשותה. הוא אשלים לפגימא דעלמא היינו כמו כשמתכללת באה' הבאה מאילי' שאז מתפשטת אה' הבאה מאלי' בתרין סטרין כנ"ל. והנה ע"י האה' דלעשותה נעשה לאכפיא למים הרעים דק"נ ולאהפכא לקדושת מים דנפה"א כמ"ש בלק"א. וע"י התכללות המים דנפה"ב במים דנפה"א נעשים אח"כ כלים לבחי' הקדושה דתומ"צ שמגיעים ומאירים גם בנפה"ב כידוע בענין רו"ש. שהשוב מגיע עד מקום של הרצוא וד"ל. וע"ז אמר ואפי' ההוא סטרא דצפון שהוא המקום שהי' לברוא בו גופיהון דשידי כדלעיל סע"א שהוא למטה מים הרעים דנוגה. ליואה בארונה היינו עבודת הלוים באה' דלעשותה שמהפכת את המים הרעים ליכלל באהבת ה'. אך אף שנכלל ומתבטל בשעת מעשה עדיין אפשר לסוחטו לאיסור. אך ע"י ארונא שהוא ענין קיום תומ"צ אחר התפלה אשלים כלא אפי' בגשמיות דנוגה. וז"ש מטולא דהוי נטלי במשכנא הוא התכללות כח. גופני דנוגה בקדושת המשכן שהוא היכל ה' דבחי' נפש אלקית עצמה והוא הרצוא בארונא שהוא אור התו' המאיר על המטולא דמשכנא אשלים כולא אף לסט' דצפון. ככה ועד"ז ממש יובן בנסיעות וחניות בנ"י במדבר דכתי' בנסוע האקון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אוביך וגו' ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ולכאורה אחרי המנוחה כזאת מה צורך עוד לנסיעה. והענין ידוע שכדי שיבואו לבחי' ומדרי' א"י היו צריכים להכניע נחש שרף ועקרב דמדבר. שבשעת החני' הי' מחניהם קדוש ונחש שרף ועקרב לא ירעו ולא ישחיתו להם. אף שהם במקומם בתוקפם לא קרב זה אל זה. ומקבלים חיותם מסט' דקדושה בריחוק מקום ובדרך מקיף כנ"ל כי גילוי אור ה' הי' מתצמצם במחנה ישראל ובמשכן וכליו וע"י הצמצום הזה הי' מקום להמשכת שפע דרך אחוריים ובבחי' מקיף על הקליפות דמדבר עמים. ולכן בכדי לבוא לא שהיא ארץ טובה ורחבה לרשת ממש את העמים ולא תחי' מהם כל נשמה אפ במקומם. ע"ז הי' צורך הנסיעה ובפירוק המשכן דוקא ועיקר הנסיעה נחשבת לארון שהוא אור ה' השוכן במשכן ובתוך בנ"י. כי בגשמיות הארון הי' בחי' אלקים חיים כידוע מענין הפלשתים ודגון אלהיהם ושירת הפרות ופרץ עוזא וכן בירדן נשא את נושאיו. וכשארון הזה בתוך המשכן בתוך מחנה ישראל יוכל המדבר