חנה אריאל במדבר קכז

למעלה למשכיל דאא"ס הוא למעלה עד אין קץ ודאי אכן יש בשלימותו להיות גם למטה עד אין תכלית והיינו בבריאת עולמות רבים ועצומים מאד מאד ונשמות מלאכים וכה (ומי ימלל גבורות ה'). שזה עצמו הוא כענין כבוד מלכותו הנ"ל. אמנם להיות באמת אור יחודו האמתי שלבדו הוא אפס זולתו כלל מתפשט עד א"ס וא"ת. הן הן גבורותיו ית' באו"כ דע"ס דאצי' דבהון אתכסיאת מב"נ עד שאין מרגישים רק מציאותם כפי מה שבראם ואין משיגים יחודו האמתי כלל וכלל. וגם ענין הבריאה הוא בב' בחי' סוכ"ע וממכ"ע. סוכ"ע היינו שששת ימים עליונים עשה את השמים כו'. פי' שזהו כח צמצום הכלי ואור דספירות שימצא נמצא מכחו ויהי' בלתי מרגיש רק מה שניתן בו כח דהיינו אדם מדבר בעל רצון ושו"מ ומחדו"מ שיהי' טרוד בהן כל מה שיחייבו לו ואף שגם מציאותן הלזו איננה אלא כחו ית' זה נק' סוכ"ע כלומר שמה שאין זה רק כחו (המיוחד וכלול בו כזיו במאור) הוא סובב את הנמצאים מבחוץ להשגתן והוא המהווה אותן אבל בפנימיותן אין בא מזה כלל. כי א"א להם כלל לידע את זאת כי אם היו יודעין היו בטלים ממציאותן כידוע כ"ז. ומדת המל' נק' ממכ"ע שהיא מגלה לנמצאים להשיג ולידע שיש מי שברא אותם והוא מרומם ונשגב לית מח' דלהון תב"כ. ובזה הגילוי יש רבוא רבבות מדרי' לרבוא רבבות עולמות. וכ"ז הוא רק גילוי וידיעת מציאותו ולא מהותו כלל וכלל. כלומר שמשיגין שיש ודאי מי שברא אותן. אבל מה הוא למחת"כ ואין מזה שום גילוי בעולמות. ואפי' הנשמה המכרת את בוראה היא עצמה בריאה יש ודבר ומתפעלת מידיעתה בכחות שלה שאין הכחות מגיעים רק לבחי' ידיעת מציאותו לבד כנ"ל. אבל בשעת יצ"מ הי' היחוד וזווג דסוכ"ע בממכ"ע בבחי' מהו"ע ית' שכבי' ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו במהו"ע נגלה עליהם דרך בחי' ממכ"ע באופן שמציאות ישותן נשאר במקומו ואעפ"כ הי' להם אור וגילוי ממה דלמחת"ב בדרך נפלאותיו ית'. ועי"ז יצאו ממצרים הוא סדרו של עולם בדרכי הטבע שהוא צוה ונבראו. (ובדרכי הטבע היתה יד מצרים תקיפה אז להיותם עובדים לטלה מזל הראשון כמ"ש בכ"ד). ונתעלו למעלה מן הטבע בבחי' אמונה לבדה בלא שום תפיסת המח' וכחות הנפש בפנימיותה כמש"ל בכ"ד. וזהו אני (במהו"ע) ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ. אמנם הכונה היתה שע"י ישראל שיצאו ממצרים ימשיכו אור ה' שנגלה עליהם (מלמעלה כנ"ל). שיבוא בתוך תוכם. ועל ידם יהי' כבוד ה' לכל העולם כולו מאיר ומתפשט והיינו במעשה המצות שנתנו במ"ת שהן אברין דמל' שנתן כח בישראל שבהן מתפשט עשיית המצוה בפו"מ כמש"ל בפהק"ו ונק' אברין דמל' לפי שכשעלה הרצון והמח' דאנא אמלוך ה"ז כמלך בו"ד שצריך לעבודת העובדים אותו ונמצא שהצווים שמצוה לעבדו בהן הן הן כפי תכונת מהו"ע שלכן רוצה שיעבדוהו בפרטים האלה והפרטים הן אברים ופרטים של מהו"ע המלך שצריך לכך. וכמ"כ יובן ג"כ למעלה שהגם שאינו צריך לבריותיו ח"ו. אלא שע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם יהי' מלך שמו נק' עליהם וכל מצותיו אינן אלא גזירות כמ"ש מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר. אעפ"כ נק' אברין דמל'. פי' שהרי כבר עלה ברצון דאנא אמלוך שבפרטים הללו ימלוך עליהם אף שאינן אלא גזירות ואינו צריך להן ח"ו ומה איכפת לי' מ"מ מדותיו הן כלומר מדידת פרטי אופנים שרוצה למלוך בהן. וז"ש שעושה מדותיו (כלומר אברין דמל') רחמים שהוא כענין התפעלות שמתפעל ברחמים ואיכפת לי' לשלח האם בקן צפור וזה ודאי אינו. אלא גזירות הן כאמור ופי' ל' מדותיו זהו הכוונה על בחי' אני ה' אלקיכם שע"י המצות ולכן נק' אברין דמל' אבל מדות הדין והרחמים דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ אין זה אברין דמל' אלא אברי ההנהגה. וזהו שמבקשים ברחמיך הרבים רחם וכו' הוא בבחי' אברי ההנהגה ככל המדות דצו"מ שהן כמו בחי' התפעלות דוקא לענין ההנהגה כמו וישמע ה' ויחר אפו. וירע אי ה'.