חנה אריאל במדבר קכא

הבריאה אלא ממהו"ע של, המאציל דוקא נמצא שלפ"ז אין הכלים עצמן בחי' בורא יש מא ץ אלא מצד יחוד האוא"ס בהן ושזהו גופא קושיא וכו'). וקשה שהרי גם הכלים דבי"ע כתב לקמן שעי"ז ניתן בהם כח ועוז לברוא יש מאין והרי לפ"ז הן ג"כ בחי' בורא מצד התלבשות נשמתן מכלים דאצי' בהן. גם להבין מ"ש כד אחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבו', ואור הגבו' בכלי החסד. ולכאורה אם הוא אור וכח גבורה איך הוא נעשה אור וכח לכלי החסד. וגם שידוע ההסבר בזה מאב המייסר את בנו מאהבתו אותו שזהו משל לאור החסד בכלי הגבו'. והדמיון לאור הגבו' בכלי החסד מהריגת מחנה סנחריב בהשמיעם הוד קול שיר החיות והמלאכים. אך לכאורה לא יובן בזה עדיין רק לומר שאור החסד או הגבורה נעשה סבה לפעולה הפכיית מכלי הפכיי אבל מ"מ אור וחיות הכלי ההוא הוא מערכו דוקא. אבל מ"ש אור החסד בכלי הגבורה משמע שכאשר אחליפו דוכתייהו שהוא נעשה לו אור וחיות ממש כמו שבכל עת מאיר ומחי' אותו אור הגבורה. הנה אמר בס"י וברא את עולמו בג' ספרים. בסופר וספר וסיפור. סופר הוא היודע הענין עצמו כמו שהוא כותב דברי הימים שהי' בימיו ועיניו ראו את הדבר וכן הכותב ספר החכ' כמו חכמת התכונה הוא מכיר עצם ענין הגלגלים במהלכם וכו'. והספר אינו כולל רק מה שיוכלו לעמוד על הקריאה בו שאינו עצם הענין כ"א גילוי הענין וגם א"א להעלות הכל על הכתב ולכן לא נאמר עם הספר רק אפס קצות כל פרט ופרט וגם מה שכלול בספר לא יבין (זולת הסופר) אותו לאמתו כ"א כאשר הסופר עצמו יספר את הכתוב בספר בספור דברים כמו שידוע באקאדעמייס. והדמיון מזה יובן למעלה בדרוש שאנו בביאורו. וגם מה שקדם לומר בג' ספרים דמשמע שמכולם נעשה בריאה. וגם מה שמתחלה קראו סופר ואח"כ ספר. הוא יתפרש סופר בבחי' אד"ק. ספר בחי' ע"ס דאצי' בחי' דכר. וסיפור הוא ע"ס בבחי' הנוק'. דאד"ק נק' סופר שבקרבו עצם הענין שהוא מה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. והוא עדיין בעצמו שלא הי' מקום לעמידת העולמות כמ"ש במק"א. וכשנמשך הקו בבחי' רשימו אל תוך מקום הפנוי הרי צמצום הרשימו ומקום הפנוי גורם להיות עצם הענין שהוא כל מה שעתיד להיות נמשך בבחי' שיבוא ממנו בחי' ספר וסיפור וזהו שמח"ק דאד"ק כולל אבי"ע. ואמנם הוא כולל הכל ביחד. הדמיון בזה כאדם שמרגיש א"ע הרי כולל כל הפרטים שבו שאפשר לצאת ממנו ברצון וחכ' ומדות הכל בהרגשה אחת פשוטה ושוה. וההסבר לפרטים שנכללים בהרגשה פשוטה ושוה הוא ממה שידוע ענין שתי רוחות מספרות זו עם זו שהוא בחי' הדבור של הנפש בטרם בואה בגוף ומאותו הדבור ממש נאצל כח הדבור בגוף (וכן הוא בכל כחות הנפש עצמה נאצל חלק מהם לבוא בגוף) והוא חלק קטן מדבור הנפש וגם נשתנה מחמת כלי הגוף להיות דבור זה מורגש לגוף אחר. משא"כ טרם נאצל והורכב בגוף לא הי' בעל הגוף מרגיש הדבור ההוא (וכן בכל הכחות וכו'). אך נפש אחרת בלא גוף מרגשת הדבור. אמנם אם נצייר כשאין שם אלא נפש אחת אין זולתה במציאות. והיא יש לה בחי' הדבור ואין מרגיש אותו אלא היא לבדה. א"כ אין הדבור מצמצם כלום ואינו משנה הענין ממה שהוא קודם שבא בדבור מאחר שאין מרגיש אותו אלא היא בעצמה אין הפרט שבדבור נפרד מן הכלל המורגש אצלה עצמותה ומהותה וכחוחי' והרי בכל פרט ופרט אף שהוא באמת פרט א' מ"מ כלול בו כל הכלל כולו וכל הפרטים. וכ"ז הוא ההסבר ודמיון לבחי' הקו היורד ומתעגל בבחי' אד"ק שהוא כולל כל הפרטים מכל מה שעתיד להיות בפועל שממנו הי' וממנו יהי' ולכן נק' סופר שבקרבו הענין עצמו כנ"ל. ואעפ"כ קראו סופר לגבי מה ששיער וגליף בטה"ע כנ"ל. ואמר עליו וברא את עולמו בג' ספרים מפני שבו דוקא יתכן ענין התהוות העולמות (מה שבטה"ע לא הי' מקום כנ"ל וביאור