גנזי יוסף צט

מעשה אילפס לא משמע ליה בלילתו עבה וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה לחם דבלילתו קשה רגילין לאפות בתנור ודו"ק:

(שם) ד"ה לחם וכו'. עיין במהרש"א עד ניחא דכעין מעשה תנור וכו' כצ"ל:

(דף ל"ח ע"א) ד"ה אתיא לחם וכו'. עיין במהרש"א עד ולא ניטל ממנו תרומת מעשר ובברייתא וכו' דפליגי אדר"מ הוי מעשר שני שלו וא"ש דלא אימעט מלכם ודו"ק כצ"ל:

(שם ע"ב) גמרא רביעית היא וכו'. הקשה מהרש"א הא הוי מי פירות עם מים ע"ש ולא ידעתי מה קשיא ליה בפסח טפי מכל ימות השנה דבעינן מצה בתודה ואפשר דכשמקריבין התודה ניחא לי' טפי שנעשו החלות בזריזין ולא קשה לי' אלא כאן דבאמת לא נקרבה התודה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה שאינה נאכלת וכו' וד"ה ותיפוק לי' וכו' וד"ה וטעמא מאי וכו'. עיין מהר"ם וגירסא אחרת הי' לפנינו בפירש"י ודו"ק ואין להאריך:

(שם) תוס' ד"ה נאכלין וכו'. עיין מהר"ם עד וחלת תודה ילפינן מושמרתם אפילו וכו' כצ"ל:

(דף מ"א ע"א) ד"ה מאי לאו וכו' ואפ"ה קאמר וכו' עיין במהרש"א וסברתו אינה מובנת לי דאמאי ניחא ליה להמקשן שפיר לומר דבחומץ בעין יש חילוק בין נותן חומץ תחלה לנותן קמח תחלה לענין מחמע ולענין צמית לא ניחא ליה לחלק בזה וקושייתו נלענ"ד לתרץ דמשמע להו דר' יוסי לקולא פליג דהיינו דת"ק ס"ל דנתבקעו אסורות למר בלא נתבקעו ממש ולמר בנתבקעו ממש והיינו משום דממהר להחמיץ כמ"ש רש"י ד"ה נתבקעו ועיין בפ"י] וע"ז אמר ר' יוסי שורן בחומץ וחומץ צומתן וע"כ ת"ק ס"ל דחומץ אינו צומת ומדלא נתן עצה שיתן החומץ ע"ג השעורים ע"כ דאפילו בכה"ג אינו צומת ומדאמר דהי"א הוא ר' יוסי מכלל דת"ק הוא ת"ק דר"י ואפ"ה ס"ל דאינו מחמץ וא"ל דת"ק דר"י ס"ל ג"כ דחומץ צמית אלא דס"ל דנתבקעו כבר נתחמצו או קרוב להחמיץ כ"כ דלא מועיל חומץ ובלא נתבקעו מותרות בלא חומץ אבל בקמח שפיר צמית ור' יוסי או דפליג בנתבקעו דאכתי מועיל חומץ או בלא נתבקעו לחומרא דאפ"ה בעינן חומץ דהא אמרינן בגמרא דמדאמר שמואל אין הלכה כר"י נשמע דלא צמית מכלל דפסיקא להו דלת"ק דר"י לא צמית וא"כ קשה אמאי מותר בנותן קמת ואח"כ חומץ וע"כ דאע"ג דלא צמית לא מחמע ועוד י"ל דהמקשן דלעיל ידע דהחילוק בין קמח תחלה לחומץ תחלה הוא דקמח תחלה הוי חומץ לחודי' וחומץ תחלה הוי ע"י תערובות אלא דהי' ס"ל דלר' יוסי דחומץ לחודי' צמית ע"י תערובות עכ"פ לא מחמע ולת"ק דלחודי' לא צמית ולא מחמע וע"י תערובות מחמע והתרצן השיב לו דאפשר לר"י ע"י תערובות מחמע והא דלא הביאו התוס' מדאמר המקשן לר"י דע"י תערובות לא צמית ולא מחמע משום דלא אשכחן בהדיא דאמר ע"י תערובות לא צמית ואפשר ס"ל דצמית ודו"ק:

(שם) גמרא ר' אומר וכו' ח"ל ובשל מבושל וכו'. עיין במהרש"א עד תקשה לי' נמי וכו' ולענ"ד לת"ק אפשר לומר דמים לרבותא כתיב דלא נימא דוקא במפיגין ולא במים:

(דף מ"ב ע"א) תוס' ד"ה לאמר וכו' אבל שאר דברים לא נ"ל דר"ל אפילו דברים שהם בעשה גרידא כגון ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכדומה לא נימא אי עבר עליה עובר בלאו ויהי' עכ"פ לאו שא"ב מעשה ולוקה לר"י לחד מ"ד כדאיתא במכות (דף ט"ז ע"א). ועיין במהרש"א עד בהו לאמר ואין בהם לאו הבא וכו' כצ"ל:

(שם) גמרא תני חדא שופכן וכו' ואין שופכן וכו' ותניא אידך שופכן וכו' כצ"ל:

פרק ג. (שם ע"ב) רש"י ד"ה והא תני ר' חייא וכו' ועמלן של נחתומין נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד נייר וכו':

(שם) תוס' ד"ה טיפולן וכו' וא"ת א"כ וכו'. עיין בהגהות הב"ח ויש שם ט"ס וצ"ל תכשיטי נשים ואם כן קושית וכו' ואזיל לשיטתו לעיל ע"א בתוס' ד"ה ר"א ועיין במהרש"א ואין להאריך:

(דף מ"ג ע"א) רש"י ד"ה מאן תנא וכו' ותכשיטי נשים וכו'. לא ידעתי אמאי נקיט תכשיטי נשים דליתא אלא לר"א טפי הו"ל למנקט זומן ועמילן וקולו כמ"ש לקמן בד"ה ת"כ דר"י וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה ואלו נוקשה וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד משום דהתם לא נחית וכו'. ולענ"ד אפשר עוד לומר דבברייתא דלעיל דאייתי ר"נ דקתני על חמץ דגן גמור ענוש כרת משמע דוקא חמץ דגן גמור ולא תערובות ונוקשה וא"כ כבר שמעינן דאין בה כרת ואח"כ אשמעינן דאפילו תערובות בלאו כ"ש נוקשה וה"ק כרת אינו חייב אלא על חמץ דגן גמור ולא על תערובות ונוקשה ובלאו עובר אפילו על תערובות וכ"ש על נוקשה ודו"ק:

(שם) גמרא לכדתניא מחמצת אין לי וכו'. נדפס תיבת מחמצת בין חצאי עיגול דמשמע לי' דלשון מחמצת משמע נתחמץ ע"י דבר אחר כמ"ש בגליון אכן מדברי מהרש"א ברש"י ד"ה לענין כרת מבואר דגרס מחמצת ויליף מזה דלא מלשון מחמצת יליף ע"ש ולדבריו צ"ל דמ"ש רש"י (בדף כ"ח ע"ב) ה"ג חמץ אין לי הוא לאו דוקא אלא ר"ל דמקרא קמא הייתי אומר דוקא נתחמץ מאליו וה"ה אם הי' כתיב מחמצת מעיקרא או לא הי' כתיב אלא מחמצת הייתי אומר כן וצ"ל דמ"ש רש"י בד"ה ור"א מדאפקיה בלשון מחמצת היינו לענין עירובו ומ"ש אח"כ בד"ה ההוא לנתחמץ מחמת דבר אחר לאו ממשמעותיה הוא והוא דחוק אלא משמע שדעת רש"י כדעת הר"ן והבעה"מ ויותר נ"ל דס"ל דחמץ משמע חמץ גמור ונתחמץ. מחמת עצמו אבל מ"מ אינו מיעוט גמור אלא ר"ל דלא נוכל למילף מיניה אלא בעין ונתחמץ מחמת עצמו אבל לשון מחמצת משמע גם תערובות ונתחמץ מחמת ד"א ומ"מ אי לא הוי כתיב אלא מחמצת הוי מוקמינן ליה בדדמי לבעין ונתחמץ מחמת עצמו ומעתה ל"ק מה שהקשה מהרש"א מהא דפריך לקמן ומאי חזית וכו' דלשון חמץ אינו מיעוט גמור אלא אע"ג דמלשון חמץ לא נוכל למילף תערובות מ"מ כשיש ריבוי נוכל לרבות תערובות וגם קושיית התוס' א"ש כנ"ל כוונת רש"י ותוס' ואפשר גם כוונת הבעה"מ והר"ן כן ודו"ק ואין להאריך:

(שם) תוס' ד"ה ההוא כל וכו' תימה לר"י וכו'. היינו למסקנא דגמרא דהיכי דליכא לריבויי אוכלין מרבה נאכלין א"כ האי כל השני דליכא לרבות בו אוכלין נרבה נאכלין:

(שם) ד"ה כמאן כר"א וכו' לא כאביי ולא כרבא וכו' ר"ל דתרוייהו לא מפרשי מקצתו להיתר מצטרף לאיסור אבל לפי' התוס' דזעירי יליף מעירובו יכול להיות שגם רבא מפרש כן וכמ"ש התוס' לעיל:

(דף מ"ד ע"א) רש"י ד"ה אפילו חמץ נמי דהא אמרינן וכו'. עיין בפ"י מ"ש לפרש דברי רש"י לשיטתו ולענ"ד נראה לפרש דברי רש"י בפשיטות דס"ל דעירובו היינו שאינו אוכל מן התערובות אלא כזית וכמו שמקשה אביי לרב דימי דמשמע ליה בהך דמקפה שאינו אוכל אלא כזית ודוקא לרבנן דחה רב דימי דמיירי בכזית בכא"פ אבל לר"א דמיחייב בכותח אע"ג דליכא כזית בכא"פ ע"כ היתר מצטרף לאיסור וגם ר"א מודה דלית בהו כזית בכא"פ ואפ"ה מיחייב ועיין עוד בפ"י מ"ש לרש"י אמאי צריך בבל תקטירו ב' פסוקים אחד להיתר מצטרף לאיסור וא' לעירובו ובחב"פ א"צ אלא פסוק א' ולענ"ד אפשר לומר