גנזי יוסף צז

ואע"פ שלפ"ז קצרו התוס' מאוד בדבריהם מ"מ נלענ"ד לפרש דבריהם כן ולכאורה לפ"ז גם אחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח מ"מ גבו מטלטלין אין בע"ח גובה מהם דהא אינו טורף מטלטלין שמכר אכן בב"י הביא שם בשם ת' הרשב"א דהשתא אפילו גבו מעות גובה מהם ופסק כן בש"ע ס"א ומדלא ביאר דהתוספות חולקים ע"ז משמע דס"ל דאין דינם כלוקחים אלא כיורשים ובקרקע הוי כאלו הי' ביד בע"ח דאבוהון ולכן לא הוי כמו קנו יתמי קרקע אלא כאלו בא לידם קרקע של הבע"ח אבל מטלטלין כיון דאלו מכרם או נתנם הלוה א"י ראובן להוציא ממנו אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן וממילא אין נחשבין כאלו הם ביד בע"ח דראובן ולא באו להיורשים מבע"ח דראובן אלא עתה בשעת גבי' ירשו מראובן לכן הוי מטלטלין דיתמי אבל השתא דמטלטלין דיתמי משתעבדי הוי כאלו יורשים מטלטלין המשועבדים לבע"ח דאביהם לכן גובה מהם ומה שהכריחם לזה ולא כתבו בקיצור דקרקע הוי כאלו הוא של אביהם אבל מטלטלין אע"ג דהוי כאלו הוא של אביהם הוי מטלטלין דיתמי משום דכיון דמשום דר' נתן אתינן עלה לא שייך לומר דהוי כשל אביהם אלא כבע"ח דאביהם וכמו שכתבו כל הפוסקים לכן הוכרח לחלק כן כנלענ"ד ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה שקונה וכו' וכולה שמעתא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד בלא"ה אי אפשר לאוקמא מתניתין מטעם אחריות דמ"מ תקשה רישא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמאי מותר בהנאה הא אע"פ שקבל עליו הנכרי אחריות עובר עליו המפקיד כדאיתא בא"ח ס"ס ת"מ. ועיין בפ"י שנסתפק בחמצו של עכו"ם ברשות ישראל וקבל אחריות אי אסור בהנאה ומשמע מדבריו דלפי מ"ש המ"א שם ס"ק א' שמותר להחזירו להעכו"ם אינו אסור בהנאה והוא תמוה בעיני דאדרבה מדברי המ"א מבואר דאסור בהנאה אלא דאפ"ה מותר להחזירו להעכו"ם משום דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וכמו שסיים המ"א שיש לחוש שלא ימכרנו העכו"ם לישראל ויכשל הישראל בחמץ שעבר עליו הפסח וע"ש בח"י ודו"ק:

(דף ל"ב ע"א) רש"י ד"ה כר' נחוניא בן הקנה וכו' דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא. עיין במהרש"א וכוונת רש"י לפרש אמאי נקיט תרתי תרומה וחמץ ומפרש דחמץ נקיט לרבותא דרישא דחמץ בפסח בר דמים הוא ושוגג דרישא ע"כ דשגג בשתיהן דאי הזיד בתרומה וס"ל לרנב"ה מיתה אינו פוטר מתשלומין מאי חומש איכא ובהזיד בחמץ פשיטא דפטור לרנב"ה וממילא נוכל לפרש סיפא דהזיד בתרומה אע"פ ששגג בחמץ ואשמעינן דאפ"ה פטור לרנב"ה ולהכי נקיט תרומה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה דבר וכו' אע"ג דבכ"ע וכו'. נ"ל דכוונתם אפילו שהיה שעת הכושר להחמץ שרוצה עתה לשלם ואע"ג דס"ל לראב"י שישלם דוגמת מה שאכל יכול לשלם מה שהי' לה שעת הכושר שהרי גם מה שאכל ודאי הי' לו שעת הכושר מדחל עליו שם תרומה וא"כ יכול לשלם דוגמתה ונתיישבה קו' גליון הש"ס דהא א"א בגוונא אחרינא דודאי אפשר לשלם מה שלא הי' לה שעת הכושר אלא שהקשו דהא יכול נמי לשלם מה שהי' לה שעת הכושר ואמאי פטור לגמרי ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד להיות קודש וא"נ אית לן וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה ואין נתינה וכו'. עיין במהר"ם עד להקשות אדנילף מתרומה דבכזית נילף ממתן בהונות ולא מתרומות דהא וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה מעילה וכו' מיהו קשה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד והנכון בזה וכו' ולא הבינותי דבריו דאמאי ניחא ליה טפי למימר דאע"ג דשניהם באזהרה אפ"ה שבועת העדות והפקדון חמירי וחייב בהו על המזיד כן ה"נ מצינו למימר דאע"ג דשניהם באזהרה אפ"ה שבועת העדות והפקדון קילי ויש לזדונן כפרה ונלענ"ד דס"ל להתוס' דאע"ג דהא דמביא על הזדון הוא משום קילא דיש לזדונן כפרה מ"מ עכשיו חומרא הוא לדידיה שצריך להביא קרבן לכן לענין מילף לקולא ולחומרא מקרי חומרא וילפינן טפי שיביא קרבן לחומרא אע"ג דחומרא ההוא אתי מטעם קולא וכה"ג אשכחן בלקוח בכסף מעשר שני דאמרינן שהוא חמיר ממע"ש שאין לו פדיון משא"כ מע"ש וכמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ח ע"א) ד"ה ר' יהודה אע"ג דמטעם דלא אלים למתפס פדיונו הוא ע"ש. ומה שהקשה עוד דהיאך ס"ד למילף ממעילה וכו' אפשר לומר דס"ל להתוס' שיש איזה היקש להקיש אשמות זה לזה ואין משיבין על ההיקש או ע"כ נאמר דקושייתם למאי דלא ס"ל בגמרא טעמא דהיא הנותנת ודו"ק:

(דף ל"ג ע"א) ד"ה ומינה וכו'. דנילף מתרומה שלא יצטרף. עיין מהרש"א ומהר"ם ולענ"ד אפשר לומר דמתניתין דצירוף את המעילה היינו בשוגג ולא במזיד ובשוגג לא שייך חיוב מיתה ודו"ק:

שם) ד"ה נתכוין וכו' ר"ת מפרש וכו'. לפ"ז דכוותיה במעילה צ"ל שנתכוין להתחמם בגיזי חולין ונמצא שם קודש וצ"ל דמשכחת לה שוגג גמור כשידע שהם קודש וסבר דמותר להתחמם בקודש. וע"ש במהר"ם עד דוקא שאינו מתעסק פטור היינו נמי בדבר אחד כצ"ל. ועיין במהרש"א בגמרא לא אם אמרת וכו' ויש לדקדק וכו' וי"ל וכו'. וה"ה שהי' יכול לומר כל זה למר בריה דרבינא לענין שאין מתכוין ודו"ק:

(שם) ד"ה תתן לו וכו' דלהנך תנאי וכו'. הקשה בגליון הש"ס הא בלא"ה איסורי הנאה לאו דידי' נינהו ע"ש ולענ"ד אפשר דס"ל לר"י כשיטת הריטב"א רפ"ג דסוכה דאיסורי הנאה מקרי דידי' ע"ש והארכתי בזה בעזה"י בפ"כ ח"ד אות ה' ע"ש ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אמר קרא וכו' וא"ת וכו'. הקשה מהרש"א הא כל טבל אסור בהנאה של כילוי ע"ש ולענד"נ דעת התוס' דדוקא בשאר טבל בין טהור ובין טמא אסור בהנאה של כילוי דמ"מ מצווין לשמרו משא"כ בחמץ דאין מצווין לשמרו מותר אפילו בהנאה של כילוי ועוד שהרי לולי דבב' תרומות הכתוב מדבר היינו אומרים דטבל טמא מותר בהנאה של כילוי כמו תרומה טמאה דדוקא בטהורה יש חילוק בין קודם הרמה לאחר הרמה ולא בטמאה וממילא בחמץ דלא איירי בי' קרא הוי קודם הרמה כלאחר הרמה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה קסבר משקין וכו' דלא היה שם משקה וכו' ואין צירוף וכו'. לכאורה תמוה כמ"ש הצל"ח ומדברי מהרש"ל נראה דהאי ואין צירוף וכו' לא הי' כתוב ברש"י ורש"ל הגיהו מפירושים מדוייקים ואפשר לומר שבפירושים אלו לא הי' כתיב מ"ש לפנינו דלא הי' שם משקה וס"ל דאין זה מספיק כלל דאע"פ שלא היה עליו שם משקה מ"מ לא מסתבר שאינו לא אוכל ולא משקה דודאי אוכל הוא אלא שאינו אוכל אחד עם הזגין אלא אוכל בפ"ע לכן לא גרסי דלא הי' וכו' אלא ואין צירוף וכו' וכן הוא כוונת מהרש"ל והמדפיס לא הבין ועירב שני הגירסאות יחד אכן גם מ"ש רש"י ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכ"ש אינו מובן דממ"נ אם סבר דחבריו מצטרפין עמו למה לו לומר שמקבל טומאה בכ"ש הא ע"י צירוף יש רביעית ואם סבר דאין מצטרפין מה בכך שמקבל טומאה בכ"ש מ"מ הא כל שהו לא נגע אלא בזג א' לכן נלענ"ד דס"ל לרש"י דהזגין מצטרפין לטמא כדאמרינן ביותר מכביצה כיון שיצא טפה ראשונה נטמאת בכביצה אע"פ דמסתמא לא נגעה טפה זו בכל הזגין אע"כ הזגין כיון שנוגעין זה בזה מצטרפין יחד אלא המשקה שבתוך הזגין לא מצטרפין לפי שאין משקה שבתוך זג זה נוגע במה שבתוך זג זה לכן כתב רש"י מתחלה אע"ג דמשקה מקבל טומאה בכ"ש דלא היה שם משקה עליו אלא אוכל וס"ל השתא דאוכל צריך שיעור לקבל טומאה ואין צירוף חבריו עמו דזג זה לא נגע במשקין שבחברו דאלו נגעו כל הזגין בכל המשקין היו מצטרפין ומ"מ למ"ש רש"י אח"כ ד"ה בכביצה בשם הת"כ דאוכל מקבל טומאה